חיכיתי חיכיתי,בכיתי בכיתי עד שהחלטתי להגיב על התופעה הנוראית הזאת.
לא,לא. אני לא שונאת פרסומת. מבינה שאנשים צריכים לפרסם את מרכולתם.
אבל מה? זה עובר כל גבול!
זה התחיל סתם בפרסומות של בינלבין – בין התוכניות השונות בטלוויזיה, בין ההודעות השונות בפייסבוק ובין הסרטים הקצרים שמופיעים גם גם באינסטגרם וגם בפייסבוק מה שנקרא רילס. אחר כך התופעה התקדמה שלב. הפרסומות לא הופיעו רק בין לבין אלא גם בתוך.
ראית הודעה בפייסבוק? אז לא – כי בעצם לא ראית. כי לפני ההודעה שרצית לצפות בה תקפוץ לך הודעה אחרת לגמרי שממש יהיה לך לעשות מאמץ על מנת למצוא את ה x המיוחל שסוגר את הפרסומת הקופצנית.
גם אם תנסה להיכנס לסתם אתר אין סיכוי שתיכנס אליו בפני שתקפוץ לך איזה פרסומת לאיזה מכונית שעולה 300,000 שקל ולו רק על מנת לעצבן אותך מפני שאתה לא יכול להרשות לעצמך לרכוש מכונית כזאת.
אבל עכשיו יש שוב התקדמות. מי שמכיר את הסרטונים הקצרים שמכנים אותם בשם רילס יודע שבחלק מהם מושקעת הרבה עבודה ולפעמים קריאטיביות מאוד רצינית.
אבל מה קורה היום? אפילו את הסרטון הקצרצר קטעו לנו . קוראים לנו שירים של פעם, קוטעים לנו מילים שנכתבו לזכר אהובים שאינם וקוטעים לנו סתם סרטון נחמד שרצינו לראות אותו מהתחלה ועד הסוף.
אתמול צפיתי בטלוויזיה בסדרת מתח לא רעה. אבל מה? בשיא המתח התחילו לרוץ פרסומות למטה על המסך- פרסומות לתוכנית שאחרי, פרסומות ליום שאחרי או סתם פרסומות שהרסו את המתח.
אתמול חל תשעה באב. בשל המבצע בדרום לא הוקרנו התוכניות הרגילות האלו הוקרנו בשעות הקטנות של הלילה. ואכן הסרט "אגדת חורבן" ואתו שאר התוכניות הביאו לנו בצורה מילולית וחזותית את אימי החורבן.
באותם ימים פרסם אתר N12.רשימה של 70 מסעדות נסחרות בתל אביב- כשעברתי על הרשימה התפלאתי לראות שרק 3 מהן כשרות ומדובר במסעדה "אשכנזית" מסעדה "מרוקאית" ועוד מסעדה שנמצאת במלון ששומר על כשרות.
למען הנראות- אני שומרת כשרות בבית. בחוץ אני גם אוכלת כשר אבל לא מקפידה על תעודה. ואם בעל המסעדה אומר לי שהבשר כשר-אני מאמינה. יש המון המון מסעדות בארץ שאין להן תעודות כשרות משום שהן פתוחות בשבת או שהן מאפשרות לשתות קפה בסיום הארוחה לי אין בעייה לאכול שם. ,כמוני עוד מאות משפחות מסורתיות.
אז חשבתי לתומי ש67 המסעדות שמצהירות על עצמן "לא כשר" זה בשל סיבות של פתיחת המסעדה ביום שישי או שאין הם רוצים לשלם הרבה כסף לרבנות.- בגלל זה הם "לא כשר".
אבל מסתבר שטעיתי. בחלק גדול של המסעדות מגישים פירות ים. באחרות יש בשר לא כשר מעורב עם רטבים חלביים מכל מיני סוגים. יעני- סגנון צרפתי.
לגבי פירות הים יש לי תהייה- אמנם אנחנו על שפת ים התיכון אבל ממתי יש פה קלמרי. שרימפס ומולים? למה כל מסעדה שמחשיבה את עצמה מייבאת את המוצרים האלו מחו"ל ולא מוצאת תחליף מקומי?
אז מה הקשר לתשעה באב? באחת התוכניות בהם צפיתי תארו את קיסריה שאחרי החורבן. עיר שכולה תענוגות שהושפעו מתרבות רומא. ושאלתי את עצמי אם זה לא מה שקורה בתל אביב- עיר שכולה תענוגות עם בתי אוכל שהושפעו ממאכלים מכל העולם. אפילו רותי ברודו שגדלה במשפחה חרדית וחיים כהן שגדל בסביבה מסורתית מיהרו לזרוק את הכשרות ולהקים את המסעדות הכי לא כשרות בתל אביב.. ושלא תבינו אותי לא נכון- אין לי שום התנגדות לכך שיהיו כמה מסעדות טובות לא כשרות. זוהי עיר קוסמופוליטית וצריך שיהיו בה מסעדות כאלו. אבל מנסיון- כאשר אני מסתובבת בתל אביב ולא מוצאת אף מסעדה כשרה – אפילו בלי תעודה אני שואלת את עצמי אם אין זה נצחון של רומא.
אנחנו יודעים שבישראל אין כל כך חורף ובוודאי לא כזה שמביא איתו המון שלג ןמשטחי קרח,
זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים לצפות בספורט חורף!!!
אני לא יודעת איזה תהליך של הדחקה עבר על ערוצי התקשורת הישראלים – אבל האולימפיאדה לא היתה שם.
זה התחיל בכך שהערוץ הראשון לא שידר לנו את טקס הפתיחה המרהיב וגם לא טרחו להודיע לנו שם מתי מתחיל הטקס ואיפה הוא כן משודר.
אחר כך התחילו המשחקים ששודרו בערוצי הספורט בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות.
צפיתי קצת בשידורים של ארצות אחרות על מנת להתרשם. וכן- ברב המדינות נתנו סקירה יומית מורחבת על המשחקים של אותו יום. ואצלינו? לפעמים שני משפטים בשולי החדשות- לפעמים גם זה לא.
וכאן באה השאלה העיקרית שלי? לאן נעלמה ההחלקה האמנותית<?
זה לא סוד שנשים רבות אוהבות לצפות בתחרויות ההחלקה האמנותית – זה גם יפה זה גם תחרותי.
אז לדעתי- הן נעלמו!!!
כלומר אולי הן היו בשעות הקטנות של הבוקר אבל אף אחד לא טרח להודיע על כך ובוודאי שלא לשדר שידורים חוזרים!!!
תחשבו על זה!!!-בערוצי הספורט צופים בעיקר גברים. למה שערוצי הספורט ישקיעו בשידורי החלקה אמנותית שנשים צופות בהם אולי פעם בשנה??
אז מתעלמים!!!
….וכך קרה שאולימפיאדת החורף עברה ממש לידינו…. !!! העיקר שנוכל לצפות בשידורי הליגה השלישית בכדורגל בגרמניה!!!
בלוג זה מוקדש באהבה לכל הנשים לקראת יום האשה הבינלאומי!!
לא אכחיש!!! אני גרופי של דיוני הוועדה. למי שלא יודע? סדר היום של הוועדה מתפרסם באינטרנט וכל דיוניה פתוחים לציבור. רוב הדיונים גם מועלים ליוטיוב.
הדיונים מעניינים לא רק בשל ההבט הפלילי לכאורה של אסון מירון אלא בעיקר בשל העדויות הנוגעות למשרדים ממשלתיים או לגופים ממסדיים כמו משטרה, רשויות מקומיות ועוד.
דומני שגם אנשי הוועדה המנוסים לא ציפו למצוא כל כך הרבה אי סדר, באלאגאן, אי-איכפתיות, ואי מילוי תפקיד כפי שעלו בעשרות העדויות שעלו בפני הוועדה.
לא, לא הכל פלילי. הרוב לא פלילי. אבל אין משרד, חברה, מחלקה,רשות שהוועדה נוגעת בה ומוצאת בה איזה אי-סדרים מובנים. דווקא יש המון נהלים טובים , יש חוקים, יש תקנות. המון. אלא שמשהו משתבש והאדם האחראי פשוט לא שם.
אז כמה דוגמאות- המשטרה. מאז שקמה הוועדה כולם מפחדים שם שיאשימו אותם באסון. לכן כולם זזו שם מהתפקיד האחרון שלהם למשהו אחר מה שמאפשר להם לא תמיד לזכור ולא תמיד לדייק בעדותם.
שתי מחלקות במשטרה טוענות שהן בעצם לא אחראים על הרישוי בהר מירון. כי רישוי על הדלקה הוא לא בדיוק כמו רישוי על חנות. אבל בכל זאת בגלל שלא היה משהו אחר החליטו לדרוש גם בהר מירון רישיונות לפעולות שונות שמבוצעות שם. אז מה? החליטו! אלא שאף אחד לא מפקח על הביצוע עצמו ובכלל הרשות המקומית שמוציאה את הרשיונות לא קיבלה את מה שצריך ולכן לא הנפיקה רשיונות. אז מה? לא היתה הילולה? היתה!!
בין האחראים על הר מירון יש גם עמותה ממשלתית שאחראית על המקומות הקדושים. לעמותה אין מנכ"ל, אין דירקטוריון, אין שבעה חברים יש רק שלושה. אז מה? היא לא מקבלת 15 מיליון שקל לתקצוב ההילולה? מקבלת! האם כל ההוצאות שם מתנהלים על פי מכרזים? לא! כי יש איזה וועדה שנותנת פטור. אז כל שנה הם מקבלים פטור. כולם יודעים שלעמותה הזאת אין ניהול תקין וזהו! והעולם כמנהגו נוהג.
היום גם למדתי שבזמן ההילולה האחרונה המשטרה העלתה לאוויר שני רחפנים וגם מסוק כדי שיעזרו למשטרה לצפות בהמון למטה ולהתריע על מקומות מסוכנים. אלא מה? אף אחד לא יודע היכן ניתן למצוא את הסרטים שצולמו על ידי האמצעים הטכנולוגים האלו. האם בכלל השתמשו בהם? לא יודעים!!!
אלפי שוטרים, מאבטחים, סדרנים היו על ההר בזמן ההילולה. אלא מה? החברה הממונה על הסדרנים הביאה גם סדרנים שאין להם שום הכשרה ולא כל כך ידעו מה לעשות שם. הסדרנים אמורים על פי החוק להיות בקשר עם אנשי המשטרה ועם הממונים על הבטיחות. וזה לא מה שקרה שם. ליד גשר דוב, היכן שהיה האסון, היו אמורים להיות גם שוטרים וגם סדרנים. שוטרים לא היו והסדרנים נעלמו למקום אחר.למה? כי הסדרנים לא היו מקצועיים- הם אנשים שגויסו על ידי קבלן משנה ללא כל הכשרה -לא היה ברור להם מה לעשות כאשר הצפיפות הלכה וגברה וזה שהיה עם מכשיר קשר עלה למעלה לבמה.
היה גם איש מקרקעי ישראל. לכאורה לא קשור לסיפור. אבל מה? על ההר נמצאת ישיבה של בני עקיבא. הישיבה קיבלה את הקרקע חינם משום שזהו מוסד חינוכי- אך כשהתלמידים בחופש היא משכירה חדרים למשפחות (יחד עם האולפנא) בהיקף של שני מיליון ש"ח לשנה. תקין? לא לגמרי.
אחרי האסון היתה החלטה לפנות מההר את כל הגורמים הלא חוקיים שיש שם- מבנים, עסקים וכו'. אלא שזה הולך קצת לאט. על חלק מההר אחראית "וועדת החמישה" שזוהי בעצם וועדה שמייצגת חלק מהציבור החרדי. לגוף הזה אין מעמד משפטי ולכן אי אפשר לעשות לו כלום. אז בינתיים הוועדה הזאת מעכבת עשרות הוראות לפינוי עסקים ובניינים בהר. למה? ככה! העורך דין שלהם יהיה בוועדה ביום שלישי הקרוב ונראה מה הוא יגיד.
אז כל מה שהבאתי כאן זה רק קמצוץ ממה שקורה שם. מעבר לאסון עצמו יש הרגשה שאין משילות. אנשים עובדים אבל מעבר למשרד הקטן שלהם לא איכפת להם מכלום.האלוף שלמה ינאי מרבה לשאול את העדים "ולא היה איכפת לכם מבזבוז כספי ציבור?" "ולא היה איכפת לכם שהמינהל לא היה תקין? לא, לא היה איכפת.
ואני לא יכולה שלא לציין לטובה את חברי הוועדה: השופטת בדימוס מרים נאור, הרב מרדכי קרליץ, והאלוף במיל שלמה ינאי שעושה עבודה מופלאה בתחקור העדים.
*הפוסט נכתב לפני פרסום הידיעה הקשה על פטירתה של פרופ' מרים נאור ז"ל
** ניתן לעקוב אחרי דיוני הוועדה באתר זה "דיוני ועדת החקירה הממלכתית לחקר אסון הר מירון – סדר יום הוועדה" הדיונים מועלים לערוץ יוטיוב
לפני כחודש הייתי בירושלים. בשלושה מקומות בהם הייתי דרשו את אישור המתחסן. גם בדקו אם מסםר ת.ז. שלי מתאים לאישור.
בדרך חזרה נכנסנו לאכול במסעדה הלבנונית באבו-גוש. אף אחד לא דרש אישור. אפילו לא שאלו.
באחת הכתבות בטלוויזיה שאל המראיין תושב של אחד הכפרים מדוע הם לא מיידעים את המשטרה על אזרחים שמחזיקים נשק לא חוקי. " ככה זה אצלינו" ענה התושב. "אנחנו לא מדברים."
אז קצת נמאס לנו מה"ככה זה אצלינו". מתוך 42 ישובים אדומים 38 הם יישובים ערביים
אתם רוצים למות מהמחלה- זה עניינכם. אבל אתם עובדים אצלינו ובינינו וטוב שכך.
אתם רוצים לההרג מהיריות שמשתוללות כל ערב מאנשכם. זה עניינכם. אבל היריות האלו פוגעות בילדים שלכם וגם בשלנו.
אז אולי תשנו את התקליט? הפעם האשמה היא לא בכיבוש ולא במשטרהן לא באפלייה.
פשוט זה לא תופס יותר ה"ככה זה אצלינו" הזה. תשנו את התקליט!!!!!
אתם הרי יודעים מה קרה לנו בחגים – ערוץ 12 שלגביו אני צריכה לכתוב פוסט נפרד חגג את כל החגים עם שידורים חוזרים של סטנדאפ. אני ממש לא יודעת למה אנחנו לא ראויים ליותר מזה. אז עשרות הצופים כאן כדאי שיכתבו מכתבי תלונה לרשות השנייה ואני כבר עונה לכם שהם ייענו בתשובה הלאקונית "הרשות השנייה לא מתערבת בתכנים של הערוצים העצמאיים"
העליבות של כל הערוצים הישראלים הביאה אותנו לנדוד למחוזות זרים שהם הVOD ונטפליקס. אז הסתובבנו והסתובבנו בנטפליקס ולא מצאנו משהו איכותי לצפות בו השיא היה לי אתמול בערב כשלא רציתי לצפות בעוד סידרת פשע והגעתי לסרט על מאמני התעמלות באמריקה. התעמלות מצטלמת יופי אבל זה סרט פשוט גרוע- לא תוכן לא מישחק לא כלום – וזו הבעייה של נטפליקס שצריך שם להוציא את המוץ מהתבן וזה לא פשוט.
מה שהפתיע אותי לטובה זה דווקא הVOD שדווקא השתדלו. בהוט הביאו לנו את " תמונות מחיי נישואין" של HBO. וגם את סידרת הריגול המצויינת "הסוכנות" שמביאה אותי כל הזמן לחשוב על "המוסד". וכן יש גם את "השאבבניקים" לקצת הומור.
אז לפני שאתם רצים לנטפליקס תעשו קצת סיור בVOD שלכם – תמצאו שם כמה ממתקים שלא חשבתם עליהם.
אז ליברמן אמר איזה אימרה נגד הלהט"בים. זה לא אומר כלום. ומה אתם מתנפלים על חכ"ים דתיים. בסך הכל הם מאפשרים ללהט"בים לנהל את חייהם.
הנה עכשיו אילנה דיין ראיינה את בן גביר ושוב בנושא הלהטב"ים. כן, וגם את הערבים שואלים בנושא. ולא קל להם לענות. אבל המראיינים ממש נהנים ללחוץ עליהם כאילו זו הבעייה היחידה הקיימת בין יהודים לערבים בארץ הזאת.
לפני יומיים צפינו בטלוויזיה במחזות קשים של קשישים בודדים שחיים בדירות עלובות שאינן ראויות למגורי אדם בעידן המודרני. עוזרים להם עמותות ולא המדינה.
בימים האחרונים- ימי הבחירות של מרץ 21 צפיתי בעשרות ראיונות עם פוליטיקאים. כולם נשאלו על עמדתם כלפי הלהט"בים,אף אחד לא נשאל על הקשיש שגר בתנאים בלתי אנושיים.
אז כל הכבוד לכם הלהט"בים. הפכתם להיות האישו המרכזי במדינת ישראל…ולמה נדמה לי בכל זאת שיש דברים חשובים יותר?
כן,כן גם אתם שמחתם לאיד של כל אותם אלפי עצמאים שנתנו לנו שירותים רק במזומן בלי קבלות ועכשיו לא יקבלו שום מענק מהממשלה כי לא הצהירו על ההכנסות שלהם?
אז מה ? אמרו לנו שאין פתרון לפקקים. עכשיו חשבו על עולם עתידי אולי לא כל כך רחוק שבו מחצית משעות העבודה מתבצעות בבית וסטודנטים ותיכוניסטים לומדים חצי משעות הלימוד שלהם בבית. זה לא יוריד פקקים?
די! הכספים שאנחנו משלמים לביטוח הלאומי זה המון המון כסף. כעשרה אחוז מכל מה שהרווחנו במשך החיים. אז מה פתאום "תקציב המדינה" לוקח כהלוואה את הכספים האלו? לא סתם מנכ"ל הביטוח הלאומי אמר שאם הכספים היו מנוהלים כמשק סגור בתןך הביטוח הלאומי אז היה יכול לעזור לכולם בשעת משבר. הבנתם את זה חברי הממשלה שעוד לא קמה?
שתי תופעות של החודש האחרון: נסיון להביא ליתר מודעות את הנושא של התחממות כדור הארץ והודעות על הירידה בשעור הילודה באירופה ויפן.
מן העתונות:(גה מרקר , ניו יורק טיימס)
כן באירופה ויפן מנסים להעלות את שיעור הילודה בעוד שאצלינו הוא בהחלט סביר.(מקור : אלון מYNET)
אבל הנה נתון שלא מדברים עליו: מספר הילדים בעלי צרכים מיוחדים הולך ועולה. האם זה מפני שהם מאובחנים יותר? ייתכן.
אבל האם באמת הנושא נבדק עד הסוף? גיל הילודה הולך ועולה, נשים לוקחות אמצעי מניעה מגיל 16 לערך ועד 35…מעולם לא היה שימוש כה נרחב באמצעי מניעה כימיים לפני הלידה הראשונה. טכניקות ההפרייה השונות הביאו לאלפי הורים מאושרים אבל האם התוצאות של טכניקות אלו נבדקו עד הסוף?
בעתונות הישראלית מתואר גידול מפחיד של תופעת האוטיזם. תופעה שלא מצליחים לגלות לפני הלידה.
"אחד מכל 48 בנים מאובחן: שיעור המאובחנים עם אוטיזם בישראל גדל ב-170% בעשור"(מקור: אפרתי בהארץ)
ולאן בסוף זה מגיע? לויכוח פוליטי-כלכלי. אין מספיק כיתות לילדים בעלי צרכים מיוחדים ואין מספיק סייעות. כולם מדברים על התקציב. אף אחד לא מעיז להתמודד עם הבעייה האחרת.
אז אולי הגזמנו? כאילו- פעם נשים היו יולדות לידה ראשונה בין גיל 20-24, היום גיל 37 זה כבר לגמרי תקין. יש טכניקות , יש IVF הקפאת ביציות, יש פונדקאיות, אפשר ללדת עובר בין 4 חודשים והוא יחיה.
האם התוצאות של כל הטכנולוגיות הללו נבדקו?
האם אנחנו לא משלמים את המחיר?
אז נכון שהראש מעייננו התחממות כדור הארץ אבל האם אין עוד נושאים בהם אנחנו מתגרים עם הטבע?
פולין הממה אותי ביופיה, אבא. יצאנו מהארץ ביום קיץ חם והגענו לארץ
ירוקה, מזג אויר נעים, יערות עבותים, מים,
ערים נקיות, ככרות הומים אדם.
אבל, אבא, לא עובר זמן רב עד שנפגשים עם הזוועה שהיתה שם.
יערות ירוקים ספוגים בדם.
בטרבלינקה היו המון פרפרים ואחד מהם התיישב ללא מורא על ידי. כאילו
אמר- טוב שאתם פה.
בלובלין אבא, הרגשתי כמו בבית. מין הרגשה כזאת של " דהז'ה
ווה" כאילו שכבר הייתי כאן .באת מבית חסידי אבא ולכן הישיבה הגדולה במרכז
העיר היפה הזאת משכה את תשומת ליבי. בעיני רוחי ראיתי את האברכים יוצאים מהישיבה
בליל שישי ושרים "בואכם לשלום מלאכי השרת מלאכי עליון" כמו שאתה שרת לי
בכל ליל שבת בילדותי.
אבל הישיבה ריקה. ארונות הספרים ריקים. ומספר דקות מהישיבה נמצאת
מיידנק. ואף אחד מאיתנו לא יכל שלא לבכות למול הפגישה עם מקלחות המוות.
נזכרתי אבא שאחרי המלחמה מצאו בביתך מחבוא. במחבוא היו מעט תכשיטים
וקויטל. קויטל זה קמע מזל שמקבלים מהרבי. הקויטל היה חתיכת לולב שנשארה מבית הרבי
שם ביקרתם כנראה בסוכות. וחשבתי על הוריך
שזה מה שהיה יקר לליבם. הקוויטל של הרבי.
הקמע לא עזר.
היינו באושוויץ. אושוויץ בה נספתה כל משפחתך. ידעתי על מות הוריך
ואחיותך אבל רק לפני שנתיים נודע לי שהיית נשוי ושהיו לך שני ילדים בני שלוש וחמש.
רק אחרי המסע לפולין מצאתי עדות למותם באושוויץ.
אינני יודעת למה שמרת על קיומם של אשתך וילדיך בסוד. לא ניתן לשפוט
את מי שהיה שם בזמן ההוא. אבל חשוב לי להגיד לך שנאמר עליהם קדיש וכאשר היינו באהל
יזכור שם באושוויץ ושמנו את שמות הניספים מתחת לנרות הזיכרון הרגשתי פעם ראשונה
שאני יכולה לסגור מעגל ולהתאבל על המשפחה שלא היתה לי.
כשהייתי ילדה בבית הספר היסודי אבא, ביום השואה המור לזימרה היתה
רושמת לנו את כל המילים של שיר הפרטיזנים. וביום הזכרון היא כתבה לנו על הלוח את
כל המילים של "שיר הפלמ"ח". ואני חשבתי,אבא, שחבל שאין לי אבא
גיבור. מין כזה פרטיזן או פלמ"חניק.
רק אחרי המסע לפולין הבנתי איזה גיבור אתה. איבדת במלחמה הורים
אשה,ילדים וארבע אחיות. בדרך לא דרך הגעת לארץ והקמת משפחה והיית ממקימי תעשיית
היהלומים בישראל. אז סליחה אבא שראיתי בך
סתם אבא ולא גיבור. נוח בשלום על משכבך. אותך ואת משפחתך ניצור בקירבנו לעד.
הון תרבותי הוא מושג המתייחס לעולם הידע והתוכן של היחיד והקבוצה, והוא מתפקד כגורם מרבד, כגורם המשעתק את אי השוויון, ואת עליונותן החברתית של קבוצות מסוימות והנמכתן והדרתן של קבוצות אחרות. את המונח טבע הסוציולוג הצרפתיפייר בורדייה.
בורדייה מבחין בשלוש צורות של הון תרבותי:
הון תרבותי ממוסד – תעודות אקדמיות והסמכות היוצרות 'תיעוד על יכולת תרבותית המעניקות לאוחז בהן ערך קונוונציונלי, קבוע וחוקי ביחס לכוח'. אסמכתאות אקדמיות אלה יכולות לשמש ככלי המרה בין הון תרבותי לכלכלי.
הון תרבותי מחופצן (Objectified) – בעלות על טובין תרבותיים, חפצים חומריים כגון חפצי אומנות, ספרים, ציורים, מכשירים או מכונות. ניתן להעריך אותם הן חומרית, כהון כלכלי, והן סימבולית כהון מחופצן.
הון תרבותי מופנם/מגופן (Embodied) – מצוי בתוך האדם, והוא מייצג את ידיעותיו, יכולותיו, ערכיו וטעמו התרבותי. הון מגופן יכול לגדול על ידי השקעת זמן בשיפור עצמי ובלמידה. כאשר הון מגופן נטמע באדם, הוא הופך להביטוס ואינו יכול להיות מועבר בצורה מיידית. כלומר – ההון המגופן הוא מערך התנהגויות (נימוס, דיבור, הליכות וכיוצא בזה) וטעם (בביגוד, חברים, אוכל, תחביבים וכיוצא בזה) של אדם, המעידים על מי שהוא, מהיכן בא, איפה התחנך. הון תרבותי זה, שלא כמו שני האחרים, נרכש רק בתהליך ארוך ומורכב, בעצם במשך כל מהלך חייו של האדם. הפנמת הערכים התרבותיים מתרחשת בעיקר בגיל הילדות, בתהליך החיברות (סוציאליזציה) של האדם, ורק בצורה כזו אותם ערכים יהפכו לחלק בלתי נפרד ממנו. למעשה, סוג ההון הזה הוא המפריד בין מי שנולד למעמד הגבוה לבין מי שהתעשר במהלך חייו וטיפס בסולם המעמדי. ניתן לרכוש הון תרבותי זה רק אם היחיד שרוכש אותם מצויד במערכי-הערכה מנטליים נכונים, ומבין את משמעויות הטובין הללו. זאת מאחר שהסמלים המשוקעים בתוך ההון התרבותי הם תמיד קודים מסוג זה או אחר, ויש תמיד לפענח אותם.
כאשר אנו משתייכים לקבוצה מסויימת הרי די ברור שה"טעם" שלנו יהיה דומה וכן גם "ההון התרבותי" שאנחנו מעבירים לילדינו. כך למשל בדיון בהשתלמות של מורים למדעי החברה התברר שכמעט כולם יעשו הכל על מנת שהילדים ירכשו השכלה רחבה החל מגיל צעיר (חוגים וכו') ויטעו בילדים רצון להמשך לימודים. אבל מה קורה באוכלוסייה אחרת ,שונה? התרגלנו למחקרים על אוכלוסיות בעלות סטטוס כלכלי נמוך וגם רמת השכלה נמוכה אבל אני רוצה כאן להביא שלוש דוגמאות אקטואליות להיום לאוכלוסיות שבהן לא הכסף הוא הגורם שיכול להביא לאי השיוויון אלא דווקא ההון התרבותי.
לשם שמירת הפרטיות הסתרתי גורמים מזהים- אבל כל הסיפורים נכונים להיום.
הסיפור הראשון הוא הסיפור של הפדיקורסטית שלי. גרושה עם בן בגיל 25, עובדת קשה אבל מצליחה להתפרנס יפה מעבודתה. הבן סיים יפה בגרות והתגייס לצבא. בשל הידע שלו בשפה הערבית גייסו אותו לאחת מיחידות המסתערבים. הייתי נוכחת כאשר הנציגים באו להסביר לאם את המשמעות. זה היה תוך כדי עבודה, היא לא ממש התרכזה בהסבר אינני חושבת שהיא ממש הבינה את כל מה שנאמר שם. סופו של דבר היה שהוא לא החזיק שם מעמד ולא סיים את שירותו הצבאי.
הבן חזר מהצבא והתחיל לעבוד אצל אביו , אינני רוצה לספר כאן פרטים אבל לדעתי האב עובד בעבודה שפשוט תעלם תוך עשר שנים. הסברתי זאת לאם שאני בידידות איתה, הסברתי לה שחשוב שהבן ילמד- לא חשוב מה, לא חייב להיות באוניברסיטה. אחרי מספר חודשים האם סיפרה לי שהבן לומד מחשבים לבד. לא התערבתי. לדעתי מחשבים זה לא בשבילו ובטח קשה ללמוד מחשבים כאשר אתה לא פריק של מחשבים מגיל 14. עוד מספר חודשים עוברים ונאמר לי שהוא עובד בפיצה. ועכשיו- עכשיו חזר לעבוד עם אביו. שוב אני מזכירה שמדובר בעבודת כפיים שלדעתי תעלם תוך 10 השנים הקרובות. ילד טוב, בעל בגרות טובה שאין לו בבית יד מכוונת.
סיפור שני: שכן. בן 27. ירש מסבתו בית. לא צריך לשלם משכנתא. האב נפטר, האם גרה עם בן זוג בעיר אחרת. לפעמים מנסה לכוון אותו אבל לא תמיד בהצלחה. לפעמים עובד ולפעמים לא. חברתו לומדת ועובדת . השכיר חלק מהבית ומזה חי. עכשיו החברה בהריון. נדמה שמאז גיל ההתבגרות נמצא במצב של "פיזור זהות" על פי אריקסון. לא ברור אם הזוג יתחתן לא ברור באיזו אווירה יגדלו את הילד ( מעשן גראס אובססיבי) כרגע חושבים לשפץ את הבית אבל אין תכנון כלכלי מסודר.
סיפור שלישי: הגנן שלי. בחור חרוץ כבין 55 שעובד במספר עבודות וגם בנה בחצר יחידת דיור קטנה מתוך מחשבה שהיא תשמש אותו כאשר יצא לפנסיה. הבת השתחררה לפני שנתיים מהצבא וכאשר שאלתי אם היא חושבת ללמוד משהו ענה לי "היא מסודרת, מצאה עבודה באחד המפעלים בסביבה". מה שאומר: שכר מינימום, מתאים לתקופה מסויימת אחרי הצבא אבל לא לכל החיים. (לדעתי). הבת התאהבה ועברה לגור עם החברה ביחידת הדיור בחצר. החבר שגם הוא לא למד, עובד ביחד עם אביו. ומה עכשיו? עכשיו נכנסה להריון. לא עלתה בכלל שאלת הפלה . הגנן הסביר לי "מה פתאום שאני אוותר על נכד קטן, אני מת על נכד תינוק קטן" כמובן זכותו. הבת לא חושבת על המשך לימודים. אבל מה זה אומר? לבת כנראה לא יהיה מקצוע והיא תמשיך לגור ביחידת הדיור בחצר. יכול להיות שכולם יהיו מאושרים ויכול להיות שלא. החלום על יחידת הדיור שתהיה כעין פנסיה לגנן (שכרגע אין לו פנסיה ) כנראה לא יתגשם והבת תחיה עם הכנסה יחסית נמוכה.
אז מה אומרים לנו שלושת הסיפורים. מדובר על דור ראשון שזה הסבא/סבתא של הצעירים שאני מספר עליהם שסבל לא מעט קשיים כלכליים כאשר הגיעו ארצה. הדור השני הצליח להתגבר על קשיים אלו וחי ברווחה יחסית . עבור דור זה עצם העובדה שהילדים סיימו תיכון וזכו לתעודת בגרות- זה כבר הצלחה- ולכן כנראה שאין צורך לשאוף ליותר זה ה"הביטוס" שהפנימו אותו כדרך חיים. ואותו "הביטוס" הנובע מ"הון התרבותי" עשוי להביא לדור שלישי עם מצוקה כלכלית ושעתוק אי-השיוויון של הדור הראשון.
OLDLADY 