מה פתאום הגעתי למושגים האלו ששיכים לעבר הרחוק של לימודי באוניברסיטה?

מה הטריד את מנוחתי?

ופתאום נזכרתי!!! אתמול בחדשות הראו צעיר שלא כל כך למד בגיל התיכון ועכשיו הפך לשחקן מצליח.

ומה כל זה נוגע לי? הרי אני למדתי ואפילו עשיתי תואר ראשון ושני….

נכון, למדתי תואר ראשון במדעי החברה ותואר שני בחינוך. במסגרת לימודי למדתי המון פסיכולוגיה.  את התואר השני עשיתי אפילו בייעוץ חינוכי.

אבל- במסגרת לימודי למדתי את הקורס "בחירת מקצוע" וגם מספר קורסים ב"מבחנים בפסיכולוגיה". ומאד מאד רציתי להיות פסיכולוגית תעסוקתית. לא,  לא קלינית – תעסוקתית- אלו שעוסקים בעזרה בבחירת מקצוע ובמיון עובדים.

אבל מה? מולי עמדה המחלקה לפסיכולוגיה!! יהירה, גאוותנית, אליטיסטית!!! רוצה ללמוד אצלינו?? בבקשה. תשלימי תואר ראשון, תשלימי תואר שני ותעברי מבחן מתא"ם.  עד אז אין על מה לדבר. ולא משנה שכבר היו לי המון קורסים בפסיכולוגיה ולא עזר שעבודת התזה שלי שהתפרסמה גם בארץ וגם בחו"ל עסקה במיון תעסוקתי.

"אצלינו לומדים רק יחידי סגולה" כך נאמר לנו- אלו שניסו להתקבל דווקא לא למגמה יוקרתית במיוחד …אז ויתרתי… וחבל… כי כל חיי התעסוקתיים לא הייתי במקום שבו הייתי צריכה להיות…ועד היום אני מרגישה איזה שהוא אובדן… אותה הרגשה שמופיעה כאשר החלק התעסוקתי שלי כבר הסתיים ואני כאילו לא הייתי שם. שם במקום בו אולי הייתי מוצאת את האני האמיתי שלי – לא את האני הכוזב.

רנדל קולינס כותב על "החברה המסמיכה". אותה חברה שבה חשובה התעודה הפורמאלית יותר מאשר הידע. וויניקוט וכמעט כל הפסיכולוגים מדבר על אותו "אני כוזב" אותו "אני" שקיים לאורך שנים  ושגורם לאדם לא להיות שלם עם חייו.

אומרים שבגיל השלישי האדם יכול להיות אוטנטי  יותר כי כבר לא איכפת לא מתגובת החברה. האמנם?