השבוע היה לי שבוע של ביטולים.
כלומר ביטלתי הכל: שתי הרצאות, ברידג', הצגה ועוד הרצאה.
וכמובן שהתחלתי לבחון את עצמי בחשדנות מסויימת. מי זה מבטל? למה מבטלים? כמה כסף הפסדתי? למה אני "לא בסדר"?
ובעודי חושבת על אותו עניין. ומבט עיני מופנה אל עיתון "הארץ" שהיה על השולחן. והעיתון פתוח על מאמר של מויה סרנר שמובא כנראה מהגארדיאן ושכותרתו " המפתח לאושר טמון במלה "לא".
אז במה דן המאמר ? מוזכרת התופעה המדוברת של(FOMO ( fear of missing out -ההרגשה שבכל רגע נתון מתרחש אירוע חשוב שאסור להחמיץ אותו ולכן אנחנו צריכים להיות נוכחים בכמה שיותר אירועים. שיהיה לנו על מה לדווח בפייס… תופעה שגורמת מצוקה מתמשכת…. בנוסף מדווח במאמר על דבי צ'פמן שהוציאה ספר חדש בשם The JOy of NO או בקיצור "ג'ונו " מה שאומר "לפנות את הבאלאגאן מחיינו". כותבת המאמר גם מצרפת את הפילוסופיה של מארי קונדו היפנית שהיא בעד סילוק מהבית של כל דבר שלא גורם לנו שמחה ….
אז איך שראיתי את המאמר – רווח לי. כלומר – אין שום דבר לא נכון בלהגיד לעצמי "היום יהיה לך יותר טוב בבית" עוד ספר שמוזכר במאמר הוא של ג'וש כהן שמותח ביקורת על הפעלתנות הבלתי פוסקת שלנו. כהן הזכיר לי את התפיסה הבודיסטית של הסתכלות מעמיקה יותר על הסביבה הקרובה והוא ממליץ על טיול ארוך בסביבה הקרובה במקום על ריצה מטורפת לחוגים ואירועים.
אז זהו. אתמול התחלתי בניקיון הפסח. לא לא, אני לעולם לא אגיע לזריקת כל החפצים שאינני צריכה על פי מארי קונדו אבל שמתי לב לכל מיני חפצים מיותרים. כלומר: בשביל מה אני צריכה שבע שמיכות קיץ? ואפשר בלי שמלת החתונה של הבת.לא? וכל העיתונים שמפוזרים אצלי בכל הבית? (החלפתי למינוי דיגיטאלי).ןבשביל מה צריך קרש גיהוץ בבית שכבר שנים אין בו מגהץ?
אז זהו. אפשר להגיד לא לכל מיני מחוייבויות. לא להגזים כמובן כי אז נשארים בבית. אבל יש לי חברות פנסיונריות שהיומן שלהן נראה כמו יומן של מנכ"ל והן כבר לא נהנות משום פעילות בשל הפחד מלאחר לפעילות הבאה. אז אני לפחות אימצתי בינתיים את הג'ונו- לפחות עד שאני אשתעמם.
אז ככה. אני לא חובבת שירה. או יותר נכון- אני לא מבינה שירה.
ריות מנטה?" היא שואלת אותנו תוך כדי שהיא מגישה לנו קופסא עם סוכריות מנטה קטנות.
OLDLADY 