"פומו" שהפך ל"ג'ונו"

השבוע היה לי שבוע של ביטולים.

כלומר ביטלתי הכל: שתי הרצאות, ברידג', הצגה ועוד הרצאה.

וכמובן שהתחלתי לבחון את עצמי בחשדנות מסויימת. מי זה מבטל? למה מבטלים? כמה כסף הפסדתי? למה אני "לא בסדר"?

ובעודי חושבת על אותו עניין. ומבט עיני מופנה אל עיתון "הארץ" שהיה על השולחן. והעיתון פתוח על מאמר של מויה סרנר שמובא כנראה מהגארדיאן ושכותרתו " המפתח לאושר טמון במלה "לא".

אז במה דן המאמר ? מוזכרת התופעה המדוברת של(FOMO ( fear of missing out -ההרגשה שבכל רגע נתון מתרחש אירוע חשוב שאסור להחמיץ אותו ולכן אנחנו צריכים להיות נוכחים בכמה שיותר אירועים. שיהיה לנו על מה לדווח בפייס… תופעה שגורמת מצוקה מתמשכת…. בנוסף מדווח במאמר על דבי צ'פמן שהוציאה ספר חדש בשם The JOy of NO או בקיצור "ג'ונו " מה שאומר "לפנות את הבאלאגאן מחיינו". כותבת המאמר גם מצרפת את הפילוסופיה של מארי קונדו היפנית שהיא בעד סילוק מהבית של כל דבר שלא גורם לנו שמחה ….

אז איך שראיתי את המאמר – רווח לי. כלומר – אין שום דבר לא נכון בלהגיד לעצמי "היום יהיה לך יותר טוב בבית" עוד ספר שמוזכר במאמר הוא של ג'וש כהן שמותח ביקורת על הפעלתנות הבלתי פוסקת שלנו. כהן הזכיר לי את התפיסה הבודיסטית של הסתכלות מעמיקה יותר על הסביבה הקרובה והוא ממליץ על טיול ארוך בסביבה הקרובה במקום על ריצה מטורפת לחוגים ואירועים.

אז זהו. אתמול התחלתי בניקיון הפסח. לא לא, אני לעולם לא אגיע לזריקת כל החפצים שאינני צריכה על פי מארי קונדו אבל שמתי לב לכל מיני חפצים מיותרים. כלומר: בשביל מה אני צריכה שבע שמיכות קיץ? ואפשר בלי שמלת החתונה של הבת.לא? וכל העיתונים שמפוזרים אצלי בכל הבית? (החלפתי למינוי דיגיטאלי).ןבשביל מה צריך קרש גיהוץ בבית שכבר שנים אין בו מגהץ?

אז זהו. אפשר להגיד לא לכל מיני מחוייבויות. לא להגזים כמובן כי אז נשארים בבית. אבל יש לי חברות פנסיונריות שהיומן שלהן נראה כמו יומן של מנכ"ל והן כבר לא נהנות משום פעילות בשל הפחד מלאחר לפעילות הבאה. אז אני לפחות אימצתי בינתיים את הג'ונו- לפחות עד שאני אשתעמם.

"חברה מסמיכה" וה"עצמי הכוזב" שלי

מה פתאום הגעתי למושגים האלו ששיכים לעבר הרחוק של לימודי באוניברסיטה?

מה הטריד את מנוחתי?

ופתאום נזכרתי!!! אתמול בחדשות הראו צעיר שלא כל כך למד בגיל התיכון ועכשיו הפך לשחקן מצליח.

ומה כל זה נוגע לי? הרי אני למדתי ואפילו עשיתי תואר ראשון ושני….

נכון, למדתי תואר ראשון במדעי החברה ותואר שני בחינוך. במסגרת לימודי למדתי המון פסיכולוגיה.  את התואר השני עשיתי אפילו בייעוץ חינוכי.

אבל- במסגרת לימודי למדתי את הקורס "בחירת מקצוע" וגם מספר קורסים ב"מבחנים בפסיכולוגיה". ומאד מאד רציתי להיות פסיכולוגית תעסוקתית. לא,  לא קלינית – תעסוקתית- אלו שעוסקים בעזרה בבחירת מקצוע ובמיון עובדים.

אבל מה? מולי עמדה המחלקה לפסיכולוגיה!! יהירה, גאוותנית, אליטיסטית!!! רוצה ללמוד אצלינו?? בבקשה. תשלימי תואר ראשון, תשלימי תואר שני ותעברי מבחן מתא"ם.  עד אז אין על מה לדבר. ולא משנה שכבר היו לי המון קורסים בפסיכולוגיה ולא עזר שעבודת התזה שלי שהתפרסמה גם בארץ וגם בחו"ל עסקה במיון תעסוקתי.

"אצלינו לומדים רק יחידי סגולה" כך נאמר לנו- אלו שניסו להתקבל דווקא לא למגמה יוקרתית במיוחד …אז ויתרתי… וחבל… כי כל חיי התעסוקתיים לא הייתי במקום שבו הייתי צריכה להיות…ועד היום אני מרגישה איזה שהוא אובדן… אותה הרגשה שמופיעה כאשר החלק התעסוקתי שלי כבר הסתיים ואני כאילו לא הייתי שם. שם במקום בו אולי הייתי מוצאת את האני האמיתי שלי – לא את האני הכוזב.

רנדל קולינס כותב על "החברה המסמיכה". אותה חברה שבה חשובה התעודה הפורמאלית יותר מאשר הידע. וויניקוט וכמעט כל הפסיכולוגים מדבר על אותו "אני כוזב" אותו "אני" שקיים לאורך שנים  ושגורם לאדם לא להיות שלם עם חייו.

אומרים שבגיל השלישי האדם יכול להיות אוטנטי  יותר כי כבר לא איכפת לא מתגובת החברה. האמנם?persona

 

 

 

"פואטרי סלאם"- הייתי בפינאלה

poetry-slam-logoאז ככה. אני לא חובבת שירה. או יותר נכון- אני לא מבינה שירה.
נכון- לעיתים אני צופה בשקופית ביום של שירה בציבור ושואלת את עצמי איך לא שמתי לב למילים.
כי לרב השירים שלנו יש מילים מופלאות.
אבל שירה מודרנית אני הרבה פעמים לא מבינה. ואני לעיתים בוהה אל מול ארבעת השורות הנבטות מולי בדף האחורי של היומון ולא מבינה למה זה שיר.
אולי בגלל זה התחברתי ל"פואטרי סלאם".
הגדרה מהוויקיפדיה: בתרגום חופשי: 'הטחת שירה', הוא אירוע בו משוררים קוראים או מדקלמים יצירה מפרי עטם, בסגנון הנקרא "ספוקן וורד" (מילה מדוברת). הביצוע עומד לשיפוט נציגים אקראיים מהקהל.(ועוד מידע יש באתר "פואטרי סלאם")
בקיצור- התאהבתי בסגנון הזה- הוא ישיר ,הוא בוטה וברור מה המחברים רוצים להגיד.

אז הייתי בפינאלה.
1700 צעירים התקבצו ובאו לבית האופרה בתל אביב- על מנת לשמוע- שירה.
נכון זאת לא שירה  רגילה. אבל יש קצב משלה ועושר בלתי נדלה של מילים.
ונראה לי שהטרובאדורים של פעם – כך דיברו.

ושמחתי לראות שכל כך הרבה צעירים שאומרים שכלום לא איכפת להם באים ומשתתפים ומריעים לעושרן של מילים.
ואני הייתי שם הכי הכי מבוגרת.
אז על זה בעצם רציתי לדבר.
בשום מקום לא כתוב שה"פואטרי סלאם" זה רק לצעירים. זה ממש לא.
ויש הרבה נשים כותבות ומשחקות.
אז אולי תרימו על הכפפה?

וכדי שתבינו על מה  מדובר אני מצרפת כאן כמה קישורים ועוד תוכלו למצוא באתר של ה"פואטרי סלאם" ואני מקווה בעתיד שנראה "שירה בדיבור" בגיל הגילאים. כי למה בעצם לא?

רק אמריקאים קוראים לבת שלהם אלישבע -אלישבע בן דוד
https://www.youtube.com/watch?v=36vqAGhRajo&=&feature=push-u&=&attr_tag=xZOb2JKmhu7G3Oj9-6

מסע על תוכן וצורה – צביה מרגליות
https://www.youtube.com/watch?v=pmOof1T35TY
בריונים – עמית צפריר (מקום ראשון 2017)
https://www.youtube.com/watch?v=egn3oFGVtVw

מה תעשי לי?

מחשבות על גיל הזיקנה

אני זקנה. כלומר- החודש אני אציין יום הולדת עגול. בפוסטים שאני כותבת אני אף פעם לא אכתוב "זקנה". אני אכתוב "אשה מבוגרת" או "בת הגיל השלישי". באוטובוס קוראים לזה "אזרח ותיק" כי "זקן" זה לא  יפה.  למה? כמו שפראנקל אומר זה עניין של עמדה, עניין של גישה. "בת הגיל השלישי" היא פנסיונרית שעושה חיים "זקנה" כבר נמצאת עם רגל אחת בקבר.

אבל כאן בין חברים אני יכולה לכתוב "זקנה!"

אנשים לא מתכוננים לגיל הזיקנה. היא פשוט "נופלת עליהם".

יום אחד הגוף בוגד. הוא יכול לבגוד  קשה ומהר והוא יכול לבגוד לאט. אבל זה קורה לכולם. יום אחד הרופא מוסיף עוד כדור ועוד כדור, ההליכה הופכת איטית יותר, צריך לטפל בעיניים ובשיניים.  צריך לתחזק.

ויש פרידות ואובדנים. האובדן הוא לא רק אובדן של מוות. אבל כל הזמן נפרדים. נפרדים קודם כל מקום העבודה שנתן את הסטטוס הזה של "צריכים אותי", נפרדים ממסיבות משותפות שחגגנו עם חברים כשהילדים היו קטנים, נפרדים מימי שישי עם הילדים שעכשיו באים רק פעם בחודש, נפרדים מקרובי משפחה שכבר לא כל כך בקשר וכן- נפרדים גם מההורים שהולכים לעולמם וכן, גם מדמויות כל כך מוכרות של פוליטיקאים או אמנים שכבר לא איתנו.

כן, וגם המוות הופך להיות משהו קרוב. הנה מודיעים בחדשות על אדם מפורסם שצנח לו ומת וגילו כל כך קרוב לשלי והוא בכלל לא היה חולה. האם גם לי זה יכול לקרות?

את רב הכוחות שקיבלתי קיבלתי מתחום שנקרא "לוגותרפיה" תחום שפותח על ידי ויקטור פראנקל ומדגיש את מתן המשמעות לחיים בכל גיל ובכל מצב.

קודם כל הלוגותרפיה העניקה לי את כח ההתרסה. אני עומדת לי מול הזיקנה ושואלת "מה תעשי לי?" נכון שאני קצת לבד אבל יום הבדידות יכול להפוך ליום נחמד אם אני חושבת על כך שאני לא חייבת לקום לפני שבע לעבודה, שאני יכולה לשתות את הקפה לאט לאט ,לחפש לי את הבינג' השבועי בטלוויזיה, לקרוא את המאמר היומי המעצבן בעיתון וגם להגיב עליו באינטרנט ובערב לצאת לתחרות ברידג'.

חברה סיפרה לי שהיא סובלת קשות מכך שהילדים לא הופיעו אצלה ביום שישי. אבל כבר אמרנו שפראנקל דיבר על שינוי גישה, מיום של מרמור ובכי יום השישי בערב הפך אצלי לרגעים של הכי כיף. משעת הדלקת הנרות השקטה שהולכת עם קפה ועוגה ועיתון של יום שישי ועד הארוחה שאפשר לאכול עם טרנינג מהוה מול החדשות המהבהבות.

אין רגעים קשים? בוודאי שיש.  הליכה מרובה קשה לי ואולי לא אסע יותר לטיולים בחו"ל. ומסביבי- כולם מספרים רק על "איפה היינו ומה עשינו". בתחילה קינאתי ובכלל רגש הקינאה הוביל אולי להרבה מקומות לא טובים. אז נסעתי השנה לאיטליה לטיול שהיה כישלון. חזרתי מדוכדכת עד ששאלתי את עצמי "איפה היתה האחריות שלי כשבחרתי טיול זה?" ו"מה ניתן ללמוד מהכשלון שחוויתי?"

אז כן. היו הרבה רגעים שבהם שאלתי את עצמי "מה אני בעצם עושה בעולם הזה?" . ולמדתי שבזיקנה מתחלפים התפקידים. ואם היום אני כבר לא מדריכה מוערכת במערכת החינוך אז אני מנחה אנשים מבוגרים במחשבים וגורמת להם למצוא עוד משמעות בחייהם ואם פעם הילדים היו תלויים בי בכל דבר היום הבת מבקשת ממני לעבור על כל פרק בדוקטורט שלה וגם כמובן לשמור על הנכדים בימים שצריך.

האם הכל כל כך אידיאלי? בודאי שלא.  אם בחיים הרגילים של האדם הוא נכנס לאיזהשהוא רוטינה שמבנה לו את החיים , בזיקנה על האדם לחפש כל יום את "משמעות הרגע", את אותו כוח רצון שיבנה לו את היום ויהפוך את חייו לבעלי משמעות.  ואת זה אני מאחלת לעצמי ליום הולדתי- שאצלי להמשיך ולמצוא את אותו רגע  של משמעות עוד ימים הרבה.

 

 

זיקנה

מר שטיין און ליין

ום שלישי האחרון. יום הקולנוע של הגימלאים.
אני יושבת עם חברה באולם הקולנוע- האולם עדיין ריק.
לאולם נכנסת בצעדים מדודים אשה מבוגרת כבת 80- מסתייעת בעובד תחזוקה שמוליך אותה למקומה אחרי שהשאירה את ההליכון בכניסה. "אני מקווה שהוא יבוא בסוף הסרט לעזור" היא אומרת.

"אתן רוצות סוכמנטה2ריות מנטה?" היא שואלת אותנו תוך כדי שהיא מגישה לנו קופסא עם סוכריות מנטה קטנות.
"תקחו תקחו" היא אומרת." זה הבן שלי- הביא לי מאמריקה" "יש לי עוד קופסא בבית" .
איכשהוא השיחה מתגלגלת לבגדים שהיא חושבת לקנות בגדים ברשת זולה במיוחד."הבת שלי המליצה לי לקנות שם" היא אומרת "אבל אני לא צריכה".
הסרט מתחיל בסצינה קטנה של התעלסות "זה מר שטיין?" היא שואלת- ואנחנו מחייכות.
כשהסרט מסתיים אנחנו שמות לב שהקשישה נשארה לשבת במקומה ואף אחד לא הגיע לעזור לה.   אנחנו מחפשות עזרה מהעובדים במקום שלא הגיעו ובינתיים אנשים טובים מלווים אותה עם ההליכון עד למעלית. זוג נחמד מציע אפילו לקחת אותה לביתה והיא מציעה להם 30 שקל- מחיר המונית.
קשישה בודדה שהחליטה לראות סרט ב-10 שקלים.
ואני לא מפסיקה לחשוב על הבן  שנסע לניו-יורק והביא לאמא שלו קופסא של סוכריות מנטה.

....הפוסט נכתב בעקבות יום עיון שנערך היום על ידי מל"א ושהוקדש בעיקר לתופעת הבדידות אצל קשיש

הסתלקותו של ג'וני הולידיי- פרידה מתקופה

ג'וני הולידיי- פרידה מתקופה

ג'וני הולידיי  מת וצרפת נפרדה ממנו בדמעות.

החדשות בישראל התעלמו מדיווח אבל אלפי צרפתים גדשו את הרחובות וליוו בדמעות את הזמר הנערץ. מאות אופנעונים שהגיעו לפריז מכל קצוות הארץ הגיעו לפריס וליוו את הזמר במסע אופנועים.

טקס ממלכתי נערך בכנסייה והמוסיקאים שליוו את ג'וני הולידיי שנים ניגנו את הליווי לשירים ללא השירים עצמם.

(תוכלו לראות את מסע הלוויה ביוטיוב המצורף).

ואני, אני נפרדתי מתקופה.

הייתי בת 16, בארץ דוברת צרפתית כשג'וני הולידיי הגיע לפיסגת המצעדים. מצעדי הפזמונים היו חלק מחיינו.  לא היה אז אינטרט אבל היה רדיו ותוכניות זמר באלוויזיה. ונורא נורא היה איכפת לנו איזה זמר יהיה באיזה מקום במצעד.

אהבנו את ג'וני הולידיי, סילבי ורטן (רעייתו הראשונה) אדאמו קריסטוף ואחרים. באותה מידה אהבנו גם את השנסונים של ג'אק ברל  ו שרלה אזנאבור.

בכתבות מדברים הרבה על כך שג'וני הולידיי הביא את אמריקה לצרפת. גם אומרים שזה היה סוף עידן השנסונים הצרפתיים. זה אולי נכון אבל לנו לא היה איכפת. קנינו את תקליטי הויניל הדו צדדיים (בכל צד שיר אחר), תלינו פוסטרים וזמזמנו את השירים במשך כל היום.

בעונה זו של השנה הרחובות עטו חג, החנויות נצבעו בצבעי הכריסטמס ואנחנו התפעלנו מחלונות הראווה ואספנו את עטיפות המתנה הנוצצים.

אבי היה קונה כל שבוע עיתון גדול במידותיו שבא היה כתוב הכל על כל ה"סלב". ואותי עניין מה סילבי ורטאן ופרנס גל ילבשו לנשפי הסילבסטר.זה הי רבה יותר מעניין מעיסוק בבחינות הסמסטר הקרובות.

בכינו כשאדאמו שר על השלג שיורד והיא "לא תגיע היום".הזדהנו עם פרנסואז הארדי ששרה על כך ש"לכל הבנים והבנות יש אהבה ורק לי לא" חשבנו עם סילבי ורטאן "מה ללבוש הערב כדי ללכת לרקוד" ועם זאת הזדעזענו מדימוי ה"נמל באמסטרדם" של ג'אק ברל ן"טיילנו" במוסקבה עם " נטלי " של ג'ילבר בקו.

סופה של תקופה? אולי לא.

השירים עוד אתנו. ברדיו, ביוטיוב וערבי זמר של שירים צרפתיים. הזמן עובר הפרידה עוד לא שם.

 

https://www.youtube.com/watch?v=DmoN0RvsW_4

העם הצרפתי נפרד מג'וני הולידיי

https://www.youtube.com/watch?v=0paUMNed8t4

ג'וני הולידיי: שמור את הלילה

https://www.youtube.com/watch?v=OQKSU6j1-8U

אדאמו: השלג יורד

https://www.youtube.com/watch?v=mAMPPdBsnt4

סילבי ורטאן: הכי יפה כדי ללכת לרקוד

https://www.youtube.com/watch?v=LNEEVsZt8vI

פרנסואז הארדי :כל הבנים והבנות בגילי

גוני הולידיי