ום שלישי האחרון. יום הקולנוע של הגימלאים.
אני יושבת עם חברה באולם הקולנוע- האולם עדיין ריק.
לאולם נכנסת בצעדים מדודים אשה מבוגרת כבת 80- מסתייעת בעובד תחזוקה שמוליך אותה למקומה אחרי שהשאירה את ההליכון בכניסה. "אני מקווה שהוא יבוא בסוף הסרט לעזור" היא אומרת.

"אתן רוצות סוכריות מנטה?" היא שואלת אותנו תוך כדי שהיא מגישה לנו קופסא עם סוכריות מנטה קטנות.
"תקחו תקחו" היא אומרת." זה הבן שלי- הביא לי מאמריקה" "יש לי עוד קופסא בבית" .
איכשהוא השיחה מתגלגלת לבגדים שהיא חושבת לקנות בגדים ברשת זולה במיוחד."הבת שלי המליצה לי לקנות שם" היא אומרת "אבל אני לא צריכה".
הסרט מתחיל בסצינה קטנה של התעלסות "זה מר שטיין?" היא שואלת- ואנחנו מחייכות.
כשהסרט מסתיים אנחנו שמות לב שהקשישה נשארה לשבת במקומה ואף אחד לא הגיע לעזור לה.   אנחנו מחפשות עזרה מהעובדים במקום שלא הגיעו ובינתיים אנשים טובים מלווים אותה עם ההליכון עד למעלית. זוג נחמד מציע אפילו לקחת אותה לביתה והיא מציעה להם 30 שקל- מחיר המונית.
קשישה בודדה שהחליטה לראות סרט ב-10 שקלים.
ואני לא מפסיקה לחשוב על הבן  שנסע לניו-יורק והביא לאמא שלו קופסא של סוכריות מנטה.

....הפוסט נכתב בעקבות יום עיון שנערך היום על ידי מל"א ושהוקדש בעיקר לתופעת הבדידות אצל קשיש

העתק בלוג בנושא

משהו קרה בחברה הישראלית.

אנשים קמו בבוקר ואמרו "מה זה הדבר הזה?"

אנשים לא מקבלים יותר את ההסבר של "שני אנשים משוגעים הלכו ורצחו"

(הרצח במצעד הגאווה ושריפת המשפחה בשטחים")

"המדען הנאיבי" שבתוכנו מפנה את תשומת הלב לעקרונות שהסוציולוג דורקהיים כה דיבר עליהם.- מעשים נפשעים שנגרמו על ידי קומץ אנשים לא נבעו משגעון רגעי של אנשים קיצוניים. הדברים איכשהוא קשורים לתהליכים חברתיים העוברים על החברה הישראלית.

אמיל דורקהיים – סוצילוג צרפתי (1858-1917)היה הראשון שניסה להסביר את תופעות אינדיבידואליות במושגים חברתיים- כלכליים.

הקטע הבא מתוך "דורקהיים"- חיבור מאת גבריאל רעם שפורסם ב"אימגו":

החשיבות הגדולה בעבודתו של  אמיל דורקהיים נעוצה בהתעקשותו כי לימוד של האדם והתנהגותו חייב להימנע מגישה שלוקחת בחשבון רק אלמנטים הנעוצים במבנה האישיות או התורשה והגנטיקה שלו. לטענתו, לימוד האדם וניסיון להסביר את חייו והתנהגותו, חייב קודם כל, ובעיקר, לקחת בחשבון את השפעת החברה עליו.
דורקהיים התנגד לפרשנות ביולוגית או פסיכולוגית, בלעדית, להתנהגות האדם, הוא מיקד את תשומת ליבו במבנה החברתי וכיצד זה משפיע על חיי אדם והתנהגותו. הוא בא עם גישה של ביקורת טוטאלית כנגד ההסברים אלו שבקצרה נקראים הסברים רדוקציוניים. הסברים רדוקציוניים הם הסברים הדוגלים בפרשנות תורשתית (ביולוגית), או אישית ספציפית לאדם (פסיכולוגית). לטענתו התנהגות האדם פחות ניתנת להסבר על ידי מרכיבים ואלמנטים המצויים ברמה ביולוגית או פסיכולוגית, ויותר ברמה הסוציולוגית.  אחד מן ההסברים שהוא נותן לעדיפות של השפעה חברתית על פני השפעות תורשתיות ופסיכולוגיות היא בכך שהתנהגות האדם נותרת דומה וזהה לאורך שנים רבות וזאת בשעה שאנשים ספציפיים (בעלי ביולוגיה ופסיכולוגיה ספציפיים ביותר) מתים ובמקומם באים אינדיבידואלים אחרים. ומה שלא משתנה הוא הכוח האדיר של מבנה חברתי, דעת קהל, נורמות חברתיות וכו', הן נותרות בעלות השפעה עיצובית אדירה על האדם כאדם.  נכון שגם המבנה החברתי והנורמות עצמן יכולות להשתנות, אך לא ההשפעה האדירה שיש להם על חיי האדם עצמו. "יש להם כוח מתקן, הן כופות עצמן על האדם, עוקפות בכך את כוח הרצון שלו".
……במחקריו המרשימים אודות התאבדות הוא הראה כי אחוז ההתאבדות גדל בחברה הנמצאת בתהליך של אנומיה (התפוררות של נורמות); כשנוצרים סדקים באחדות של אותה קבוצה או חברה. וההסבר שהוא נותן לכך שהחלשות אותה חברה וחוסר האחדות שפושה בה כבר לא נותן ליחידים הגנה מספקת מפני משברים קיומיים. לדבריו חברות שיש בהם אחוזי התאבדות גבוהים הן בדרך כלל חברות שהסולידיות והמכנה המשותף החברתי בהם – נמצא בתהליך של נסיגה. בספר זה שלו הוא מקטין את חשיבותם היחסית של הגורמים האישיים והפסיכולוגיים להתאבדות ומגדיל את מקומו של האספקט החברתי. הבא לביטוי בנוגע להתאבדות, בהגנה, שנותנת או לא, החברה ליחיד, מפני משבר שעשוי להוביל להתאבדות.
בני אדם המחוברים חזק לקבוצה והמאוחדים בתוכה בצורה אינטגרטיבית, הופכים למוגנים בצורה משמעותית מפני תסכולים וטרגדיות שהם מנות חלקו של האדם באשר הוא אדם. (וכך תהיה להם נטייה מופחתת להגיע לקיצוניות של התאבדות).

לטענתו, לכידות חברתית היא היא המניעה את המניעה את כל החברות ומהווה מסגרת שעל פיה יכולים בני האדם להשתייך לחברה כזו או אחרת.

פרופ' חוה-עציוני הלוי מזכירה בספר "ארץ שסועה" – חמישה בסיסים לזהות יהודית משותפת . לדעתה חמישיה בסיסים אלו הולכים ונחלשים כבסיסים משותפים וגורמים לכן לחוסר במערכת ערכית משותפת:

בסיסים אלו כמו הזכרון הקיבוצי המשותף, התרבות המשותפת, הגישה המשותפת לכולם להגדרת הציונות,והזיקה לדת היהודית עברו שינויים ערכיים כאשר פלגים שונים בחברה מתייחסים אליהם בצורה שונה מה שגורם לחוסר לכידות חברתית שעל פי דורקהיים מהווה בסיס לחברה יציבה.

עציוני מזכירה במאמרה שתי מגמות סותרות: 1) הקצנה דתית בין דורית בקרב הדתיים (הבנים קיצוניים מההורים) 2) התרחקות בין דורית מן הדת ומן היהדות בקרב החילוניים. שתי מגמות אלה גורמות לכך שהמכנה של הזהות היהודית המשותפת לשני סוגי הציבור הללו הולך ונחלש ואם לא יחול מפנה (והיא לא מאמינה שיחול מפנה) יגדל מרחק הזהות ביניהם.

אז מה בעצם קורה לנו?

א. התפוררות של ערכים שאיחדו את העם גם אם הוא הגיע לכאן ממאות גלויות.

ב. השפעה מערבית של ערכים חילוניים-אידיבידואליסטים.

ג. אובדן ה"קהילתיות" שאפיינה את החברה היהודית

ג.משבר מנהיגות- חוסר אמון של חלק מהעם במנהיגיו .

ד.לכידות יתר של פלגים קיצוניים.מרד של חלקים מהעם במוסדות חברתיים שהיה לגביהם  קונסנסוס כמו הצבא ובית המשפט

ה.  הקצנה דתית בין דורית בקרב הדתיים- התרחקות בין-דורית מהדת בקרב החילוניים.

המגמות האלו מביאות להחלשת הסדר החברתי ולריבוי הקונפליקטים בחברה.

שני הרציחות שהתרחשו השבוע העמידו ראי בפני החברה המזועזעת

המגמות לא יישתנו אבל אולי- ההלם שחש הציבור יביאו להבנה של התהליכים העוברים על החברה  . אנו   עדים למצב שבו אנשי רוח (ששותקים בדרך כלל) הרמו את קולם, יש קריאה להפעיל יותר פיקוח על אנשים קיצוניים מכל הפלגים,אנשי ציבור יתנו השבוע את הלשון המתלהמת שאיפינה אותם בשבועות האחרונים.

ואולי כל זה יביא להחלשת מצב האנומיה שבו אנו נמצאים*

מקורות: רעם גבריאל "דורקהיים" בתוך אתר אימגו.

הלוי-עציוני חווה  "עדיין עם אחר? זהות יהודית לקראת שבר" בתוך ארץ שסועה הוצאת מודן.

"אנומיה" אנציקלופדיה YNET

חודש יוני היה החודש האחרון של בהוראה. היו עוד תפקידים שמלאתי במערכת החינוך אבל חודש יוני היה האחרון בהוראה.

מלבד הלחצים הרגילים של תקופת בחינות הבגרות עברתי, כמו אלפי מורים אחרים, את הלחצים הנפשיים הכרוכים בכך

של  " לרכך" או "לזייף "או "להעלות" או איך שתקראו לזה ציונים שאינני מסכימה אתם.  חברי המורים סיפרו לי שהם עברו תהליך של "מיסוד". זהו מושג סוציולוגי המצביע על כניסה לאיזהשהוא הרגל. –  הם כבר לא מכניסים את עצמם לדילמה המוסרית הכרוכה בכך- הם פשוט עושים מה שההנהלה אומרת להם. למה? הם לא יודעים- הם עייפים מכל השנה, הם עייפים  מהתחלופה במשרד החנוך, הם רוצים לשמור על המשרה שלהם.

לא, לא מדובר על ההעלאה של ציון מ-60 ל70. מדובר על מתן ציון מגן חיובי למישהו שלא קיבל יותר מ-30 במשך כל השנתיים או לתת הזדמנות ראשונה שנייה שלישית לנערה שכף רגלה לא דרכה בבית הספר במשך השנה. ולא- אין לה בעיות נפשיות.

כבר כתבתי על התופעה המתגלגלת הזאת מספר בלוגים. משרד החינוך לוחץ על הרשות המקומית ועל המפמ"רים, הרשות לוחצת על מנהלי בתי הספר ומנהלי בתי הספר לוחצים על המורים פשוט וקל- צריך להעלות את אחוז הזכאים ואת הממוצע אחרת בית הספר לא יקבל שעות-סל. אז מזייפים.

אבל אנחנו כבר אוטוטו באוגוסט (2015) ומה פתאום נזכרתי?

אז ככה – קרובה שלי לומדת בהולנד. כן בהולנד- לא ביפן. היא עולה לחטיבה והיא התקבלה לכתה מצטיינת.

בכתה מצטיינת בהולנד לומדים נוסף למדעים ושתי שפות זרות גם- לטינית ויוונית הנכללים במסגרת של "לימודים קלאסיים".

נזכרתי שגם לפני הרבה שנים כשלמדתי בתיכון יהודי אבל כללי בבלגיה- המצטיינים חויבו בלימוד של "לימודים קלאסיים". והרעיון הוא כזה- אם אתה מצטיין אז לא מספיק שתדע רמה גבוהה של מתימטיקה אלא עליך להכיר את התרבות ממנה צמח העם שלך יותר מאשר כל תלמיד אחר.

אבל אצלינו עסוקים ב"איך להעניק בגרות לתלמיד שלא למד כלום על מנת שיעלה את אחוזי הזכאים של בית הספר"….

ולכן בכל מבחן בינלאומי אנחנו נמשיך ונכשל ולא משנה איזו בשורה יביא איתו השר הבא.

אז שלום לך מערכת החינוך…אחרי הצבא והדואר,והרכבת הקלה, ובתי -הדין…אולי מישהו יטפל גם בך…..