לוגוסינמה: על כרמים ויין

…וקצת על מושג האותנטיות

בורגונדי

לא מעט סרטים עוסקים בנושא של מזון ושתייה. מקום מיוחד ניתן לסרטים שהמוטיב המרכזי שלהם הוא היין. אותו משקה שמזכיר את תמצות הנאות החיים ושמאפשר צילום מרהיב של כרמים שמחברים אתנו אל האדמה והטבע.

סרטי היין  הצרפתיים או אלו שצולמו בצרפת  מציגים מעין דפוס קבוע: כרם שנמצא בקשיים כלכליים, בן משפחה מבעלי הכרם שחי חיים אחרים חוזר לכרם. הכרם עומד להמכר אבל בן המשפחה עובר שינוי ומרגיש שחייו האותנטיים  אינם נמצאים רחוק אלא כאן, קרוב לאדמה אותה שכח. בדרך כלל ילווה המהפך האישי גם בפתיחות לקשר זוגי  חדש  וגיבורנו ימצא בת זוג שמחוברת גם היא לאדמה ולכרם.

הסרטים "חזרה לבורגונדי"  ו "בציר אחרון"  שמוקרנים עדיין ברחבי הארץ עונים על דפוס זה . גם הסרט "שנה מופלאה" (עם רסל קראו) שהוצג לפני מספר שנים מספר את אותו סיפור. כל הסרטים מצולמים על רקע של כרמי היין בצרפת ,בדרך כלל בחבל בורגונדי ,מה שגורם לצופים להנות מצילום מרהיב של שורות גפנים  נוצצים בשמש.

מבקרי הקולנוע נתנו ציון בינוני לכל הסרטים הנ"ל אבל הקהל אהב את הנוף ואת הסיפורים הפשוטים והסרטים זכו להצלחה.

מהי אותה אותנטיות עליה מבוססים הסרטים? אותנטיות הוא מושג פילוסופי -פסיכולוגי המתייחס לנטייה או למצב סובייקטיבי בו הפרט חש כי הוא מתנהג ופועל באופן נאמן למחשבותיו ורגשותיו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות. (וויקיפדיה)

המושג "אותניות" שאוב מהפילוסופיה האקזיסטנסיאליסטית שפראנקל הושפע ממנה.

על פי כתביו של סרן קיקגור "האדם האותנטי…הוא השלם עם עצמו וחי חיים מלאי משמעות הנובעים מהחלטתו לחיות כך". על פי מרטין היידיגר אותנטיות מהווה מצב שבו הפרט פתוח לגילוי של אינסוף אפשרויות השימוש בכל מה שקיים בעולמו. ה"יש" הוא אפשרות דינמית חיה ומשתנה. פראנקל רואה באותנטות מצב שמאפשר  לנפש להגיע למימד הנועטי ומשם- למציאת המשמעות של החיים.

תאוריות פסיכולוגיות  מתייחסות בעיקר לאותנטיות כאל "העצמי האמיתי" שהאדם לעיתים מתרחק ממנו.כך קארן הורני מדברת על "העצמי האמיתי", אריך פרום מתאר את התנאים להיוצרותה של אישיות  שאיננה אותנטית,ויניקוט מדבר על "עצמי כוזב" כחוסר אותנטיות ורוג'רס מדבר על אישות שאיננה אותנטית כי התפתחותה כבעלת רצון חופשי נחסמה על ידי הסביבה.

פאברי  שפרסם כתבים על לוגותרפיה  מדבר על המושג של "גילוי עצמי". "יש חשיבות משמעותית כי תדע מי אתה לא כיצד אתה נראה מאחורי כל המסיכות אשר למדת לחבוש כדי שיאבו אותך, יקבלו אותך ועל מנת שתצליח – אלא מי אתה באמת בתוכך"  "אדם צריך לדעת אם התגובות שלו הם של הוריו, בני קבוצת הגיל שלו, או של מקור סמכות או אלו באמת קשת התגובות האמיתיות שלו".

פאברי מציין את ה"גילוי העצמי" כ"נחבא" בתוך החלק הרוחני של האדם והוא אחד מהדרכים המובילים למשמעות.

עוד דרך למשמעות היא יכולת הבחירה שכאן לא נרחיב עליו. רק נאמר שעצם המודעות של האדם שיש בידו אפשרות לבחור עוזרת לו למצוא את המשמעות בחייו.

נתמקד כאן בסרוט "שנה מופלאה" ונראה איך האותנטיות מתבטאת בו:

מקס סקינר (ראסל קרואו), הגיבור של 'שנה מופלאה'. כשאנו פוגשים בו בתחילת הסרט הוא איש עסקים מצליח בלונדון, מצויד כדרוש בחוש הומור שחצני, מזכירה ביצ'ית וכמה מתחרים שרוצים לרוקן את קרביו ולמכור אותם בשוק השחור. אכן, תמונה פסטורלית. מכאן, כמובן, אפשר רק להתדרדר.

ובאמת, רק הרגענו את נשימתנו מהסכום מרובה האפסים שמקס הרויח בעסקה האחרונה שלו, וכבר מגיע שליח השאול – עורך הדין של מקס – לבשר לו את בשורת האיוב: דודו האהוב הנרי, שבאחוזתו שבפרובאנס בילה מקס את ילדותו, הלך לעולמו. אלא שמקס בכלל לא מראה סימני שברון לב: אם כבר, הוא נראה כמתעניין הרבה יותר בשווי האחוזה והכרם שהשאיר דודו מאחור. בסופו של דבר הוא אף משתכנע לנסוע לצרפת ולהעיף באחוזה מבט מקרוב. בהגיעו לצרפת עוסק מקס בעיקר בהתעלמות מנופיה הקסומים ומעוררי ההשראה, ואינו חושד אף לרגע כי צל כבד מעיב על הקריירה שלו. (עין הדג)

האחוזה מחזירה את מקס אל ימי נעוריו עם הדוד הנרי המנוח (אלברט פיני), שדמותו היא שילוב שובה לב. הימים שבילה איתו מזנקים על מקס מכל פינה באחוזה, ומקשים עליו להתנתק רגשית מהמקום ולמכור אותו לאלמוני עשיר מעבר לים. מציאות עיסקית מסויימת מחייבת אותו להשאר עוד שבוע במקום. ואז חל השינוי.

קודם כל אנו רואים את מקס משתנה מבחינה פיזית. במקום החליפות המחוייטות הוא מסתובב עם בגדים קצרים ,בלתי מגולח ונוח לו כך. בשלב שני אנו רואים שינוי בקצב  החיים. שם בפרובאנס הדברים הולכים לאט בקצב שלהם מה שקוהרנטי כמובן עם הנופים הנפלאים וחום השמש הנעים.

הדבר השליש אליו מקס מסתגל הוא הכבוד לאוכל ולשתייה ובעיקר ליין ולכרמים. הוא נזכר בימי ילדותו כאשר דודו לימד אותו על סוגים שונים של יין. והוא לומד להנות מארוחה צרפתית כשיין לצידה. יחד עם זאת הוא מתחיל להתעניין במצב הכרם שלו והדרכים להשבחתו.

וכאן  מופיע שינוי בההרגשה הפנימית של מקס שפאברי קורה לו "הגילוי העצמי". מקס מגלה עולם חדש שהיה מוכר לו כילד אך  כאן הוא נפגש איתו מחדש ומסתבר לו ולצופים שזהו למעשה העצמי האותנטי שלו.

. אחד מהגורמים שעוזרים למקס בגילוי עצמי זה הוא "היזכרות בהתנסויות עבר בעלות משמעות" שמהווים כעין עוגן  ל"גילוי העצמי" שלו. ואמנם הזכרונות הטובים שיש לו מהתקופה בה בילה עם דודו בין הכרמים עוזרים לו בתהליך הגילוי העצמי.

עוד גורם שמסייע בדרך למשמעות היא הבחירה. מקס שהיה בטוח שחייו יתנהלו  בעושר במסגרת הבורסה צריך לקבל החלטה לגבי חייו- להציל את עסקיו בלונדון או לבנות חיים חדשים בפרובאנס. "אני אוהב את המקום הזה" הוא אומר ובכך למעשה הביע את בחירתו.

בסרט יש גם כמובן סיפור רומנטי- אבל השינוי שעבר הקשר הריגשי לא היה יכול להתקיים.

הסרט "שנה מופלאה" הוא לא סרט מופת. הוא סרט פשוט עם סיפור פשוט. אבל כל סרטי היין שציינתי יכולים ללמד אותנו על האוטנטיות כשברקע  הכרמים הנפלאים של פרובאנס.

ובנימה אישית: הקשר לאדמה הזכיר לי משהו- אחת מהמשתתפות בקבוצה שהנחתי הילה אנרגטית במיוחד – נהגה להשתתף בכל החוגים ובכל הטיולים הקיימים במקום מגוריה. בשיחה התברר שהריצה אחרי כל החוגים וכל הטיולים השאיר אותה  עם  הרגשת רייקנות. המון פעילויות ללא משמעות אמיתית. בהמשך – התברר שהאוטנטיות שלה נמצאת שם- קרוב לאדמה. מה שהיא שאוהבת באמת זה לעסוק בגינון. והתנדבות בחווה קהילתית הובילה אותה לעיסוק משמעותי עבורה.

 

 

 

בורגונדי

לוגוסינמה: איש ושמו אובה –

כאשר  העבר מאותת – ניתוח על פי גישת הלוגותרפיה

 

אובה

חנה רודיטי

לא פעם סיפרתי על אהבתי לקולנוע. מכל המדיומים המוכרים של אמנות, מוזיקה, וספרות זהו המדיום המדבר אלי ביותר. סרטים עזרו לי בעיתות מצוקה, סרטים החזירו לי חדוות חיים וסרטים גרמו לי רגעים של התרגשות והתעלות.

"איש ושמו אובה" היה אחד מהם.

החוייה שעברתי גרמה לי לחשוב על הסרט במושגי הלוגותרפיה. ופוסט זה מכוון לכך – לדון בסרט במושגי הלוגותרפיה.

תחילה הביא סיכום קצר  של הסרט. לאחר מכן אדון  בסרט לאור תפיסת הלוגותרפיה את אירועי העבר של האדם, נתייחס בקצרה אל גיל הזיקנה, אל משמעות הסבל ואל הדרכים למציאת משמעות.

סיפור הסרט (על פי אליס סנקביץ'):  זקן נרגן ורשע מתנהג כמו השריף של השכונה. הוא התאלמן לא מזמן ולמעשה הוא מאס בחייו. כולם מעצבנים אותו, הכול מרגיז אותו והוא מודיע לאשתו שאותה הוא מבקר יום יום, שהוא אוטוטו מגיע אליה. הוא מנסה להתאבד אבל כל פעם משהו אחר מחבל בפעולותיו. פעם זה השכנים, פעם זה החבל שנקרע ופעם מציצים לו מהחלון. חייו משתנים כששכנים חדשים מגיעים לגור מולו. המולת ילדים, המולת מובילים והשקט מופר בכל שעות היום. הוא מוצא את עצמו מעורב בחייהם בניגוד לרצונו ומתגייס לעזרתם בחוסר חשק אבל גם מחוסר ברירה.. בסופו של יום הוא מוצא שמחת חיים שאבדה לו ומטרה וטעם לחייו.

אובה הוא אדם שסבל הרבה תלאות בחייו. הוא סבל אובדנים משמעותיים גם בילדות וגם בגיל מבוגר יותר, גורמים מימסדיים התנכלו לו ולבסוף הוא גם פוטר מעבודתו.

אז איך מצטייר אובה בתחילת הסרט?

קודם כל אובה הוא אדם רגזן וכעסן שאינו בו אין אותה תכונה של רוגע נפשי שהיא אחת מהמטרות של גיל הזיקנה (גוטמן 2007) שנית אובה הוא אדם מיואש. איך מתרחש הייאוש על פי פראנקל? – פראנקל קרא "ריק קיומי" להרגשת הספק לגבי משמעות החיים וחוסר העניין בהם. הרגשת הריקנות היא למעשה היעדר בטחון שהאדם ימצא בטחון בחייו.כאשר הרגשה זו נשארת ללא מענה,  היא עלולה להסתיים  בייאוש.

ממה נובע הייאוש על פי פראנקל? אחד ממקורותיו הייאוש הוא באבל או בתחושת אובדן. כאשר הוא מתמשך יש כאן העדפת ערך אחד על פני האחרים. ואמנם אנחנו רואים באובה אדם שסבל אובדנים רבים במשך חייו אובן החיים של אנשים הקרובים אליו ואובדן מקום עבודתו בגילו המתקדם.  על פי פראנקל  ראיית העולם על פי היא אובה היא צרה וממוקדת. אובה מתמקד באבלו על מות אשתו ובכעסו על העולם ואינו מוכן לראות באפשרויות אחרות שסובבות אותו.

נפנה את מבטנו לעברו של אובה. כיצד נתייחס לעבר זה?

גישות פסיכודינמיות לא יתקשו להסביר את כעסו של אובה על העולם כולו ואת התנהגותו האנטי- חברתית על פי אירועי חייו. אפילו את "שגעונו" למילוי הוראות ניתן להסביר על פי מנגנון של "תצורת תגובה" לפיו הוא מתנהג בדיוק כמו הבירוקרטים ששנואים עליו. אבל הלוגותרפיה תתיחס לנושא אחרת.

" בלוגותרפיה של פראנקל העבר חשוב רק כמקור שממנו ניתן לדלות אותם דברים  אשר נתנו לאדן תחושה של משמעות לפני כן, וניתן להשתמש בם גם כיום להשגת חיזוק נפשי  ורוחני בפתרון ביות בהווה ובהעמדת יעדים להשגה בעתיד. בגיל המבוגר כדאי להתייחס לאספקטים החיוביים של העבר במקום להתאבל על  המחדלים והכשלונות ולהתחזק בידיעה שהחיים טומנים בחובם שפע הזדמנויות להגשמת מטרות גם בשלבים הבוגרים שלהם" (גוטמן)

במקום להתייחס לכל האירועים ה"רעים" שקרו לאובה ננסה  להתייחס לגורמים חיוביים שניתן ללמוד מהם.

  • אובה עבר הרבה בחייו אבל אחרי כל משבר הוא מצליח לקום ולהמשיך בחייו. אחרי כל משבר אובה לא ניכנע לגורלו, הוא גילה את כוח ההתרסה שפראנקל מדבר עליו והמשיך בחייו. כך קרה אחרי שהמשיך בחייו אחר מות אביו, כאשר מצא בת זוג, כאשר עזר לה להשתקם אחרי תאונה שעברה.

אחרי כל משבר הוא מוצא את אותו "מתח רוחני" שמאפשר לו להמשיך קדימה.

 

  • גוטמן כותב " הזדקנות מוצלחת בימינו היא אמנות מיוחדת בפני עצמה, אמנות שכל אדם צריך ללמוד את יסודותיה. אמנות זו מבוססת על הנכונות של האדם המזדקן לפתח את כשרונותיו וכישוריו המולדים והחבויים בתוכו, את כל מה שקיבל במתנה מהחיים כ"צידה לדרך" כדי שיוכל לזכות במשמעות של החיים"

אנחנו רואים בסרט שאובה מכיר בכשרונו הטכני והוא מנצל אותו לעשייה ונתינה. הוא לומד לקראת תואר בהנדסה , משפץ את ביתו ובונה רמפה בבית הספר על מנת שרעייתו תוכל לעבוד.

 

  • אובה חווה רגשות של אהבה. אמנם הוא באבל ולא מסוגל כרגע לחוש שום רגש חיובי. אבל הרגשות החיוביים קיימים אצלו אם כי כרגע הוא לא מסוגל להביע אותם. "אהבה מחייבת פחות עיסוק בעצמנו פחות אנוכיות ופחות התעמקות במצבנו."  היכולת לאהוב את האחר  תעזור לאובה בהמשך.

מה קורה בהמשך חייו של אובה?

במאי הסרט מתרכז בגישה טרגי-קומית במספר מקרים בהם אובה מנסה לקחת את חייו. כאן הוא דווקא "מנצל" את החוש הטכני שלו על מנת לנסות ולהתאבד. הבמאי מראה לנו שדווקא בעת נסיון ההתאבדות מתרחשים דברים בחוץ . אנחנו רואים את אובה שמנסה להתאבד אבל יחד עם זאת מתבונן אל ההתרחשויות מבעד לחלון ביתו. אפילו שהוא מנסה להאפיל על "החוץ" הרי אותו חוץ משמיע קולות שאובה מגיב אליהם. במונחיו של פראנקל נוכל לומר שהעולם שבחוץ קורא לאובה. קריאה זו בעצם מונעת ממנו מלהתאבד.

בהמשך שכנתו של אובה מצליחה ליצור איתו  קשר ראשוני ולאט לאט הוא לומד שעצם הנתינה שלו לאחרים הופכת את חייו למשמעותיים יותר. במושגיו של הפסיכולוג קראטצ'ויל נאמר שפירמידת הערכים של אובה משתנה. לעומת מבנה "פירמידה" שבו שולטים רק ערכים מעטים הערכים של אובה הופכים להיות בעלי מבנה של "ערכים מקבילים". מגישה לחיים שרואה רק את עצמו כ"מתאבל" ומישהו שהחיים התנכלו לו הוא מסוגל לראות את היד המושטת אליו מהשכנים ואנשים אחרים בקהילה. הוא זונח את ה"שגעון" שלו של הקפדת  הוראות יתר הנוגעות  לשכונת מגוריו, מרגיש פחות כעס על כך שלא נבחר כאחראי על השכונה. מקיום של יחסים בין- אישיים עם שכנתו הוא מרחיב את יחסיו לקהילה לה הוא תורם מכשרונו הטכני. כבר פראנקל עמד על חשיבות הנתינה לאחרים כערך מרפא, נושא שמאד הורחב ב"פסיכולוגיה החיובית".

בעקבות השינוי הראשוני שעובר  אובה הוא גם מסוגל לחוש רגשות חיוביים כלפי הסובבים אותו ולחיות חיי קהילה משמעותיים .

*גוטמן, דוד, האם איחרתי את הרכבת. מודן, 2007.