אז ככה. אני לא חובבת שירה. או יותר נכון- אני לא מבינה שירה.
נכון- לעיתים אני צופה בשקופית ביום של שירה בציבור ושואלת את עצמי איך לא שמתי לב למילים.
כי לרב השירים שלנו יש מילים מופלאות.
אבל שירה מודרנית אני הרבה פעמים לא מבינה. ואני לעיתים בוהה אל מול ארבעת השורות הנבטות מולי בדף האחורי של היומון ולא מבינה למה זה שיר.
אולי בגלל זה התחברתי ל"פואטרי סלאם".
הגדרה מהוויקיפדיה: בתרגום חופשי: 'הטחת שירה', הוא אירוע בו משוררים קוראים או מדקלמים יצירה מפרי עטם, בסגנון הנקרא "ספוקן וורד" (מילה מדוברת). הביצוע עומד לשיפוט נציגים אקראיים מהקהל.(ועוד מידע יש באתר "פואטרי סלאם")
בקיצור- התאהבתי בסגנון הזה- הוא ישיר ,הוא בוטה וברור מה המחברים רוצים להגיד.

אז הייתי בפינאלה.
1700 צעירים התקבצו ובאו לבית האופרה בתל אביב- על מנת לשמוע- שירה.
נכון זאת לא שירה  רגילה. אבל יש קצב משלה ועושר בלתי נדלה של מילים.
ונראה לי שהטרובאדורים של פעם – כך דיברו.

ושמחתי לראות שכל כך הרבה צעירים שאומרים שכלום לא איכפת להם באים ומשתתפים ומריעים לעושרן של מילים.
ואני הייתי שם הכי הכי מבוגרת.
אז על זה בעצם רציתי לדבר.
בשום מקום לא כתוב שה"פואטרי סלאם" זה רק לצעירים. זה ממש לא.
ויש הרבה נשים כותבות ומשחקות.
אז אולי תרימו על הכפפה?

וכדי שתבינו על מה  מדובר אני מצרפת כאן כמה קישורים ועוד תוכלו למצוא באתר של ה"פואטרי סלאם" ואני מקווה בעתיד שנראה "שירה בדיבור" בגיל הגילאים. כי למה בעצם לא?

רק אמריקאים קוראים לבת שלהם אלישבע -אלישבע בן דוד
https://www.youtube.com/watch?v=36vqAGhRajo&=&feature=push-u&=&attr_tag=xZOb2JKmhu7G3Oj9-6

מסע על תוכן וצורה – צביה מרגליות
https://www.youtube.com/watch?v=pmOof1T35TY
בריונים – עמית צפריר (מקום ראשון 2017)
https://www.youtube.com/watch?v=egn3oFGVtVw

מחשבות על גיל הזיקנה

אני זקנה. כלומר- החודש אני אציין יום הולדת עגול. בפוסטים שאני כותבת אני אף פעם לא אכתוב "זקנה". אני אכתוב "אשה מבוגרת" או "בת הגיל השלישי". באוטובוס קוראים לזה "אזרח ותיק" כי "זקן" זה לא  יפה.  למה? כמו שפראנקל אומר זה עניין של עמדה, עניין של גישה. "בת הגיל השלישי" היא פנסיונרית שעושה חיים "זקנה" כבר נמצאת עם רגל אחת בקבר.

אבל כאן בין חברים אני יכולה לכתוב "זקנה!"

אנשים לא מתכוננים לגיל הזיקנה. היא פשוט "נופלת עליהם".

יום אחד הגוף בוגד. הוא יכול לבגוד  קשה ומהר והוא יכול לבגוד לאט. אבל זה קורה לכולם. יום אחד הרופא מוסיף עוד כדור ועוד כדור, ההליכה הופכת איטית יותר, צריך לטפל בעיניים ובשיניים.  צריך לתחזק.

ויש פרידות ואובדנים. האובדן הוא לא רק אובדן של מוות. אבל כל הזמן נפרדים. נפרדים קודם כל מקום העבודה שנתן את הסטטוס הזה של "צריכים אותי", נפרדים ממסיבות משותפות שחגגנו עם חברים כשהילדים היו קטנים, נפרדים מימי שישי עם הילדים שעכשיו באים רק פעם בחודש, נפרדים מקרובי משפחה שכבר לא כל כך בקשר וכן- נפרדים גם מההורים שהולכים לעולמם וכן, גם מדמויות כל כך מוכרות של פוליטיקאים או אמנים שכבר לא איתנו.

כן, וגם המוות הופך להיות משהו קרוב. הנה מודיעים בחדשות על אדם מפורסם שצנח לו ומת וגילו כל כך קרוב לשלי והוא בכלל לא היה חולה. האם גם לי זה יכול לקרות?

את רב הכוחות שקיבלתי קיבלתי מתחום שנקרא "לוגותרפיה" תחום שפותח על ידי ויקטור פראנקל ומדגיש את מתן המשמעות לחיים בכל גיל ובכל מצב.

קודם כל הלוגותרפיה העניקה לי את כח ההתרסה. אני עומדת לי מול הזיקנה ושואלת "מה תעשי לי?" נכון שאני קצת לבד אבל יום הבדידות יכול להפוך ליום נחמד אם אני חושבת על כך שאני לא חייבת לקום לפני שבע לעבודה, שאני יכולה לשתות את הקפה לאט לאט ,לחפש לי את הבינג' השבועי בטלוויזיה, לקרוא את המאמר היומי המעצבן בעיתון וגם להגיב עליו באינטרנט ובערב לצאת לתחרות ברידג'.

חברה סיפרה לי שהיא סובלת קשות מכך שהילדים לא הופיעו אצלה ביום שישי. אבל כבר אמרנו שפראנקל דיבר על שינוי גישה, מיום של מרמור ובכי יום השישי בערב הפך אצלי לרגעים של הכי כיף. משעת הדלקת הנרות השקטה שהולכת עם קפה ועוגה ועיתון של יום שישי ועד הארוחה שאפשר לאכול עם טרנינג מהוה מול החדשות המהבהבות.

אין רגעים קשים? בוודאי שיש.  הליכה מרובה קשה לי ואולי לא אסע יותר לטיולים בחו"ל. ומסביבי- כולם מספרים רק על "איפה היינו ומה עשינו". בתחילה קינאתי ובכלל רגש הקינאה הוביל אולי להרבה מקומות לא טובים. אז נסעתי השנה לאיטליה לטיול שהיה כישלון. חזרתי מדוכדכת עד ששאלתי את עצמי "איפה היתה האחריות שלי כשבחרתי טיול זה?" ו"מה ניתן ללמוד מהכשלון שחוויתי?"

אז כן. היו הרבה רגעים שבהם שאלתי את עצמי "מה אני בעצם עושה בעולם הזה?" . ולמדתי שבזיקנה מתחלפים התפקידים. ואם היום אני כבר לא מדריכה מוערכת במערכת החינוך אז אני מנחה אנשים מבוגרים במחשבים וגורמת להם למצוא עוד משמעות בחייהם ואם פעם הילדים היו תלויים בי בכל דבר היום הבת מבקשת ממני לעבור על כל פרק בדוקטורט שלה וגם כמובן לשמור על הנכדים בימים שצריך.

האם הכל כל כך אידיאלי? בודאי שלא.  אם בחיים הרגילים של האדם הוא נכנס לאיזהשהוא רוטינה שמבנה לו את החיים , בזיקנה על האדם לחפש כל יום את "משמעות הרגע", את אותו כוח רצון שיבנה לו את היום ויהפוך את חייו לבעלי משמעות.  ואת זה אני מאחלת לעצמי ליום הולדתי- שאצלי להמשיך ולמצוא את אותו רגע  של משמעות עוד ימים הרבה.

 

 

כאשר  העבר מאותת – ניתוח על פי גישת הלוגותרפיה

 

חנה רודיטי

לא פעם סיפרתי על אהבתי לקולנוע. מכל המדיומים המוכרים של אמנות, מוזיקה, וספרות זהו המדיום המדבר אלי ביותר. סרטים עזרו לי בעיתות מצוקה, סרטים החזירו לי חדוות חיים וסרטים גרמו לי רגעים של התרגשות והתעלות.

"איש ושמו אובה" היה אחד מהם.

החוייה שעברתי גרמה לי לחשוב על הסרט במושגי הלוגותרפיה. ופוסט זה מכוון לכך – לדון בסרט במושגי הלוגותרפיה.

תחילה הביא סיכום קצר  של הסרט. לאחר מכן אדון  בסרט לאור תפיסת הלוגותרפיה את אירועי העבר של האדם, נתייחס בקצרה אל גיל הזיקנה, אל משמעות הסבל ואל הדרכים למציאת משמעות.

סיפור הסרט (על פי אליס סנקביץ'):  זקן נרגן ורשע מתנהג כמו השריף של השכונה. הוא התאלמן לא מזמן ולמעשה הוא מאס בחייו. כולם מעצבנים אותו, הכול מרגיז אותו והוא מודיע לאשתו שאותה הוא מבקר יום יום, שהוא אוטוטו מגיע אליה. הוא מנסה להתאבד אבל כל פעם משהו אחר מחבל בפעולותיו. פעם זה השכנים, פעם זה החבל שנקרע ופעם מציצים לו מהחלון. חייו משתנים כששכנים חדשים מגיעים לגור מולו. המולת ילדים, המולת מובילים והשקט מופר בכל שעות היום. הוא מוצא את עצמו מעורב בחייהם בניגוד לרצונו ומתגייס לעזרתם בחוסר חשק אבל גם מחוסר ברירה.. בסופו של יום הוא מוצא שמחת חיים שאבדה לו ומטרה וטעם לחייו.

אובה הוא אדם שסבל הרבה תלאות בחייו. הוא סבל אובדנים משמעותיים גם בילדות וגם בגיל מבוגר יותר, גורמים מימסדיים התנכלו לו ולבסוף הוא גם פוטר מעבודתו.

אז איך מצטייר אובה בתחילת הסרט?

קודם כל אובה הוא אדם רגזן וכעסן שאינו בו אין אותה תכונה של רוגע נפשי שהיא אחת מהמטרות של גיל הזיקנה (גוטמן 2007) שנית אובה הוא אדם מיואש. איך מתרחש הייאוש על פי פראנקל? – פראנקל קרא "ריק קיומי" להרגשת הספק לגבי משמעות החיים וחוסר העניין בהם. הרגשת הריקנות היא למעשה היעדר בטחון שהאדם ימצא בטחון בחייו.כאשר הרגשה זו נשארת ללא מענה,  היא עלולה להסתיים  בייאוש.

ממה נובע הייאוש על פי פראנקל? אחד ממקורותיו הייאוש הוא באבל או בתחושת אובדן. כאשר הוא מתמשך יש כאן העדפת ערך אחד על פני האחרים. ואמנם אנחנו רואים באובה אדם שסבל אובדנים רבים במשך חייו אובן החיים של אנשים הקרובים אליו ואובדן מקום עבודתו בגילו המתקדם.  על פי פראנקל  ראיית העולם על פי היא אובה היא צרה וממוקדת. אובה מתמקד באבלו על מות אשתו ובכעסו על העולם ואינו מוכן לראות באפשרויות אחרות שסובבות אותו.

נפנה את מבטנו לעברו של אובה. כיצד נתייחס לעבר זה?

גישות פסיכודינמיות לא יתקשו להסביר את כעסו של אובה על העולם כולו ואת התנהגותו האנטי- חברתית על פי אירועי חייו. אפילו את "שגעונו" למילוי הוראות ניתן להסביר על פי מנגנון של "תצורת תגובה" לפיו הוא מתנהג בדיוק כמו הבירוקרטים ששנואים עליו. אבל הלוגותרפיה תתיחס לנושא אחרת.

" בלוגותרפיה של פראנקל העבר חשוב רק כמקור שממנו ניתן לדלות אותם דברים  אשר נתנו לאדן תחושה של משמעות לפני כן, וניתן להשתמש בם גם כיום להשגת חיזוק נפשי  ורוחני בפתרון ביות בהווה ובהעמדת יעדים להשגה בעתיד. בגיל המבוגר כדאי להתייחס לאספקטים החיוביים של העבר במקום להתאבל על  המחדלים והכשלונות ולהתחזק בידיעה שהחיים טומנים בחובם שפע הזדמנויות להגשמת מטרות גם בשלבים הבוגרים שלהם" (גוטמן)

במקום להתייחס לכל האירועים ה"רעים" שקרו לאובה ננסה  להתייחס לגורמים חיוביים שניתן ללמוד מהם.

• אובה עבר הרבה בחייו אבל אחרי כל משבר הוא מצליח לקום ולהמשיך בחייו. אחרי כל משבר אובה לא ניכנע לגורלו, הוא גילה את כוח ההתרסה שפראנקל מדבר עליו והמשיך בחייו. כך קרה אחרי שהמשיך בחייו אחר מות אביו, כאשר מצא בת זוג, כאשר עזר לה להשתקם אחרי תאונה שעברה.

אחרי כל משבר הוא מוצא את אותו "מתח רוחני" שמאפשר לו להמשיך קדימה.

 

• גוטמן כותב " הזדקנות מוצלחת בימינו היא אמנות מיוחדת בפני עצמה, אמנות שכל אדם צריך ללמוד את יסודותיה. אמנות זו מבוססת על הנכונות של האדם המזדקן לפתח את כשרונותיו וכישוריו המולדים והחבויים בתוכו, את כל מה שקיבל במתנה מהחיים כ"צידה לדרך" כדי שיוכל לזכות במשמעות של החיים"

אנחנו רואים בסרט שאובה מכיר בכשרונו הטכני והוא מנצל אותו לעשייה ונתינה. הוא לומד לקראת תואר בהנדסה , משפץ את ביתו ובונה רמפה בבית הספר על מנת שרעייתו תוכל לעבוד.

 

• אובה חווה רגשות של אהבה. אמנם הוא באבל ולא מסוגל כרגע לחוש שום רגש חיובי. אבל הרגשות החיוביים קיימים אצלו אם כי כרגע הוא לא מסוגל להביע אותם. "אהבה מחייבת פחות עיסוק בעצמנו פחות אנוכיות ופחות התעמקות במצבנו."  היכולת לאהוב את האחר  תעזור לאובה בהמשך.

מה קורה בהמשך חייו של אובה?

במאי הסרט מתרכז בגישה טרגי-קומית במספר מקרים בהם אובה מנסה לקחת את חייו. כאן הוא דווקא "מנצל" את החוש הטכני שלו על מנת לנסות ולהתאבד. הבמאי מראה לנו שדווקא בעת נסיון ההתאבדות מתרחשים דברים בחוץ . אנחנו רואים את אובה שמנסה להתאבד אבל יחד עם זאת מתבונן אל ההתרחשויות מבעד לחלון ביתו. אפילו שהוא מנסה להאפיל על "החוץ" הרי אותו חוץ משמיע קולות שאובה מגיב אליהם. במונחיו של פראנקל נוכל לומר שהעולם שבחוץ קורא לאובה. קריאה זו בעצם מונעת ממנו מלהתאבד.

בהמשך שכנתו של אובה מצליחה ליצור איתו  קשר ראשוני ולאט לאט הוא לומד שעצם הנתינה שלו לאחרים הופכת את חייו למשמעותיים יותר. במושגיו של הפסיכולוג קראטצ'ויל נאמר שפירמידת הערכים של אובה משתנה. לעומת מבנה "פירמידה" שבו שולטים רק ערכים מעטים הערכים של אובה הופכים להיות בעלי מבנה של "ערכים מקבילים". מגישה לחיים שרואה רק את עצמו כ"מתאבל" ומישהו שהחיים התנכלו לו הוא מסוגל לראות את היד המושטת אליו מהשכנים ואנשים אחרים בקהילה. הוא זונח את ה"שגעון" שלו של הקפדת  הוראות יתר הנוגעות  לשכונת מגוריו, מרגיש פחות כעס על כך שלא נבחר כאחראי על השכונה. מקיום של יחסים בין- אישיים עם שכנתו הוא מרחיב את יחסיו לקהילה לה הוא תורם מכשרונו הטכני. כבר פראנקל עמד על חשיבות הנתינה לאחרים כערך מרפא, נושא שמאד הורחב ב"פסיכולוגיה החיובית".

בעקבות השינוי הראשוני שעובר  אובה הוא גם מסוגל לחוש רגשות חיוביים כלפי הסובבים אותו ולחיות חיי קהילה משמעותיים .

*גוטמן, דוד, האם איחרתי את הרכבת. מודן, 2007.

 

 

 

מוזר ביותר אבל כל ערוצי השידור לא יודעים מה לעשות עם השבת.

זה מתחיל בשבת אחרי הצהריים . לא סתם יש צופים רבים לתוכנית של אופירה וברקוביץ שאין טעם לכתוב כאן על רמתה. זוהי פשוט שעת שידור בלתי מנוצלת: השבת כבר נכנסה , עדיין לא אוכלים, יופי של שעה לשידורים. ואמנם גם רשת אחותה התאומה של קשת תפסה את שעת השידור הזה לתוכנית "דידי בשישי" שמתאימה לדעתי דווקא לשעות  הערב.

לפני כן שתי הרשתות משדרות שידורים חוזרים של תוכניות הריאליטי שלהם המשמשות  לאין ספור של "פילרים".  ערוץ 10 משדר תוכניות בישול שממש לא מתאימות לשעה הזו וערוץ "כאן" עדיין בתוכנית הפוליטית של שעה חמש שחבל שלקחו ממנה את פינת הקולנוע ופינת הספורט.  את התוכנית "בין השמשות" העבירו לשעה שבע ובשש תוכלו לראות שידורי טבע יפים  אבל לא ברור מה הם עושים שם בשעה הזאת.

ומה בערב- דומה שאף אחת מהרשתות לא מצליחה למשוך צופים- "סברי מרנן" מתאימה בדיוק לשעה 1800, ובטח לא שתי תוכניות ברצף, שי בשידור תוכנית טובה אבל לא מביאה אנשים  מענינים , רשת מדשדשת עם צביקה הדר והערוץ הראשון לא מצליח להמריא עם תוכנית שמתאימה ליום שישי בערב.

אבל יום שבת זו הפשלה הגדולה.  מה שהיה ערוץ 22 עוד שידר משהו שהיה בו הגיון: צחוקים בבוקר ושתי תוכניות מצויינות של החינוכית בצהריים "חוצה ישראל" ו "שיחת נפש".  היום יש שם הדבקה של כל מיני תוכניות ללא כל הגיון וללא כל רצף הגיוני.

כדאי לעבור לרדיו (רשת ב') שמצליח עם רצף מצויין של תוכניות: יצחק נוי בבוקר, בהמשך יומן השבוע ובהמשך התוכנית המשפטית המצויינת של  משה נגבי "דין ודברים" -אם רוצים אז אפשר!

בשעות אחרי צהריים שמתאימות לאיזה סרט טוב שודרו (שוב!) תוכניות חוזרות של הריאליטי שיהיה בערב.

לקראת הערב רשת וקשת שוב בדו- קרב עם  הראיונות הפוליטיים שלהם ששניהם משודרות באותה שעה- מעצבן? כן. אבל מה איכפת להם.  בערב יש חדשות כשכל תחנה משדרת את תוכנית החדשות הייחודית שלה ואחרי כן-ריאליטי. סביר!

מה הפתרון? לעבור לערוצים אחרים שעוד נמליץ עליהם פה, לקרוא ספר, לפתור את תשבץ ההגיון , לסגור את הטלוויזיה ולפתוח את הרדיו .

 

שבת שלום!

 

פוסט זה פורסם לראשונה בנובמבר 2014

בעיתון "ידיעות אחרונות" של אתמול- יום ראשון 9/11/14  הופיעו שתי ידיעות: האחת מספרת על החלטת משרד החינוך לבטל את  הבונוסים לכל המקצועות הנלמדים ברמה של 5 יחידות והשארתם רק ל-5 יחידות מתימטיקה.

השנייה- מראה  תמונה של סטודנטית היושבת לבד בכתה. זאת הסטודנטית היחידה בקורס לתלמוד באוניברסיטה העברית.

 

המהפכה ה"מדעית" במשרד החינוך לא התחילה היום.תרם לה הרבה מאד פרופ' דן שכטמן – חתן פרס נובל. ללא ספק אדם מכובד שרוצה לקדם את החינוך המדעי בארץ.

 

מאז שמשרד החינוך קיבל את דרכו של פרופ' שכטמן ואחרים ניכרת מגמה ברורה במשרד החינוך: מדעי הרוח והחברה-OUT  מדעים מדוייקים- IN.

בבתי הספר נפתחות כיתות מדעיות שמקבלות עשרות שעות הוראה. מורים מקבלים שעות פרטניות על מנת לקדם תלמידים ל"אולימפיאדות" למיניהן ( על תלמידים אלו ללמוד חומר לימודי הנלמד באוניברסיטה ולא בתיכון.)

 

משרד הבטחון פתח בבתי הספר כיתות "נחשון" שמטרתן לקבל תלמידים שטובים במדעים וגם בעלי כושר מנהיגות. העלות של כיתות אלו לא מתפרסמת אבל כדאי לדעת שלכל כתה הזאת יש יום העשרה בשבוע שעולה הרבה כסף ומחנכת של כתה כזו מקבלת 14 שעות חינוך לעומת 4 שעות שמקבלת מחנכת בכתה רגילה.

 

ואתמול – ההנחתה החדשה- תלמידים טובים בכל מקצועות מדעי החברה והרוח לא יקבלו בונוס על הצטיינות בתחומים אלו. ייחשבו אך ורק לימודי מתימטיקה ברמה של 5 ייחידות שמשרד החינוך מודאג מירידת מספר התלמידים במגמות אלו.

 

וכאן אני נאלצת להשתמש בעקומה בנתונים מדעיים שהתשמשתי בהם כבר קודם לכן

 

קודם כל ההבדל בין 3,4 ו-5 יחידות איננו לינארי. תלמידים של 3 יחידות הם תלמידים  רגילים שתרגול יספיק להם על מנת לעבור את הבחינה- מביניהם יש כאלו שמתקשים ומדברים על כך שאולי כדאי ליצור בחינה יישומית יותר לחיים של 2 יחידות.

המעבר בין 3 ל-4 יחידות הוא בעיקר מעבר של שקידה. כלומר-תלמיד בינוני וטוב ב-3 יחידות יוכל לעבור את הבחינה של 4 יחידות עם יתרגל הרבה גם אם הוא לא מבין גדול ברזי  המתימטיקה.

המעבר ל-5 יחידות איננו כזה. המעבר ל-5 יחידות דורש יכולת מתימטית של חשיבה גבוהה שלא כל בני האדם ניחונו בה. יכול להיות שיש קבוצה קטנה של תלמידים שתוכל לעבור את חמשת היחידות על ידי שקידה ומורים פרטיים אבל הרי לא את אלו מחפש משרד החינוך.

ובכן להלן התפלגות נורמלית של אינטלגנציה באוכלוסייה- הציון הממוצע הוא 100 וסטיית התקן היא 15

מקובל לחשוב בעולם כולו שעל מנת לעמוד בבחיות במתימטיקה ברמה מוגברת יש צורך ב130IQ – שזו מנת משכל שיש לכ-3 אחוז מהאוכלוסיה הכללית. אפילו אם נקל ונוסיף 10 אחוז למספר זה ונתייחס רק לתלמידים שעומדים בדרישות מבחני הבגרות לא נעבור את 15 אחוזים. מה זה אומר? שאת משרד החינוך לא מעניינת התפלגות  היכולת באוכלוסייה. משרד החינוך רוצה 100 אחוז תלמידים שיהיה להם בגרות ו100 אחוז תלמידים שיעשו 5 יחידות מתימטיקה ויקבלו את פרס נובל.

 

עלי לציין שלי אישית אין התנגדות שמשרד החינוך ישקיע משאבים במספר קטן של תלמידים מוכשרים מאד ויקדם אותם לרמה של תואר ראשון- אבל קידום המדעים הפך לאובססיה. ועל חשבון מי? על חשבון מדעי החברה והרוח.

 

מדינת ישראל כבר לא צריכה אנשים של מילים- לא סופרים, לא עתונאים, לא אנשי הגות, לא היסטוריונים.

סגירת החוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל-אביב והתמונה של סטודנטית לתלמוד שיושבת לבדה בכתה הן רק הסנוניות הראשונות. וחבל שאנשי החינוך , האקדמיה והתקשורת משלימים ו-שותקים.

בעשרות בתי ספר פתחו כיתות "מדעיות" שמרוקנות את הכיתות האחרות מתלמידים טובים שימשכו את האחרים קדימה.

ועדיין אני מחכה לרשות האמיצה שתפתח בית ספר שישא על דגלו מצויינות במדעי החברה והרוח. בינתיים אין כאלו. וחבל.

 

פורסם לראשונה בנובמבר 2014

השבוע התפרסמו בעתנונות 200 בתי הספר ה"ערכיים" בישראל- לא רק זאת- לבתי הספר ה"ערכיים" הוחלט להעניק פרס כספי דיפרנציאלי…..

איזה מין נסיון כזה לקחת את כל בתי הספר שהם די דומים האחד לשני ולהחיל עליהם תאוריה כלכלית אמריקאית מודרנית….

אז רבותי המנהלים- הכונו למירוץ!!!! אם לא הספיקה לכם האולימפיאדה בכימיה , האולימפיאדה  במתימטיקה האולימפיאדה ברובוטיקה (מדעי הרוח לא נחשבים היום) אחוזי הזכאות לבגרות וממוצע הבגרות אז הנה לכם מירוץ חדש  – בית הספר הערכי.!!!!!!

אלא מה? עורכי העתונים שמיהרו לפוצץ את עמודי העיתון עם הרשימה המפוארת בסגנון "100 האנשים העירים בעולם" או 100 היפים בעולם" התקשו  להסביר את הנוסחא הסודית של בית הספר הערכי.

כל זה בכלל לא משנה- אם עד עכשיו הבאתם לבית הספר 20 סדנאות "ערכיות" על צבא, סמים ואלכוהול, נהיגה זהירה, אינטרנט זהיר , יחסי מין בסכנה ומה  לא? אז תגדילו את הרשימה פי שניים- כי כן! זה נחשב בנוסחא הסודית של "בית הספר הערכי".. ואם עד עכשיו זייפתם את הנוכחות של תלמידים שכלל לא הגיעו לבית הספר – אין בעייה. הנוסחא עובדת- כמעט 0 נשירה הולך ביחד עם מקום 43 בהישגי  בתי הספר "המערביים" .הOCD הקדוש.

תסתכלו על ציוני התלמידים שלכם ותבקשו את המורים שהשנה יהיו להם 4 נק יותר- לא משנה מה הם עשו – את 4 הנקודות הם יקבלו. כי העירייה לוחצת – וחייבים לשפר את המיקום ברשימת בתי הספר ה"ערכיים"……

אז שנה טובה- ובהצלחה.

 

פורסם לראשונה באפריל 2013

טוב, קודם כל גילוי נאות – אני אשכנזיה, גרה בשכונה של מזרחיים, הולכת לעיתים לבית כנסת ספרדי, ומימי לא הבעתי דעה נגד עדה מסויימת.

אני יודעת היטב את כל הסיפור של עליית עולי המזרח ואת האפליה ממנה סבלו. – הייתי במרוקו – ונפעמתי לראות ולהבין את התרבות שהיתה שם. אם היה אפשר מבחינה בטחונית, הייתי ממליצה להביא בני נוער למרוקו כפי ששולחים בני נוער למסע לפולין (ואני לא משווה מבחינת התוכן). הייתי משלבת בתוכנית הלימודים את ההיסטוריה של יוצאי ארצות המזרח.

אבל- אני מרגישה שיותר ויותר אלו שתי תרבויות שלא מתחברות

. בילוי הפנאי של שתי התרבויות האלו הולך ומתרחק – נכון, יש סדר פסח, יש יום העצמאות, יש מנגלים שמשותפים לכולם. אבל אם תחשבו על פעילויות פנאי שמשלמים עבורן הרי כאן קיים הפיצול. מעט מזרחיים ישלמו על הרצאות של ידע כללי (הייתי היום בהרצאה כזו- על 100 אשכנזים היו 3 מזרחיים.) יותר מזרחיים יפליגו על אניות פאר עם בילוי של זמרים מזרחיים.

אנשי שתי תרבויות משנה אלו אוהבים לטייל בארץ אבל יותר אשכנזים יערכו טיול מודרך עם הסבר לילדים.

למוזיאונים הגדולים כמעט לא יגיעו יוצאי עדות המזרח. הם יגיעו אם זה טיול מאורגן מטעם מקום העבודה או הרשות.

אילת וטורקיה יהוו בילוי קודם יותר למזרחיים- בירות אירופה- לאשכנזים. (כמובן שמדובר על מגמה כללית ולא על יחידים)

ולמה זה חשוב? הטענה שלי היא שיוצאי עדות המזרח ( ושוב- אני לא מכלילה- לא כולם) מאד מעונינים שילדיהם ילמדו ויגיעו למקצוע הדורש רמה גבוהה של השכלה- אבל מה? הם לא משמשים כמודל!!! הילדים לא רואים את הוריהם לומדים!! וכשאני אומרת לומדים אני מתכוונת לכל דבר. הייתי רוצה לראות יותר מבני עדות המזרח הבוגרים לומדים אנגלית בקורסים שונים או יישומי מחשב שאי אפשר היום בלעדיהם, גם קורסים מקצועיים הם לימוד. כן- גם לימוד תורה הוא בהחלט דוגמא אך לצערי אותם יוצאי עדות המזרח המסורתיים כבר לא לומדים כל יום דף גמרא כפי שעשו אבותיהם.

חשבתי על כך כשצפיתי בתוכנית של אייל גולן- בחרתי בך- אהבתי את התוכנית בה הוא בוחר את הזמרים העתידיים של הזמר המזרחי.אבל המועמדים – כמעט שלא היה בהם בוגר תיכון אחד. כן כולם אוהבים מוזיקה- אבל מה הם עשו בשביל להתקדם בתחום? האם הם יודעים לנגן על כלי?האם לקחו כמה שעורים של פיתוח קול? האם יוכלו לשיר בסולם אחר אם יבקשו אותם?

כן, אני יודעת מה תהיה התגובה- "כולם הגיעו ממשפחות מסכנות" האמנם? אתמול צפיתי בטלוויזיה בתוכנית של הסופר בניה סרי שסיפר על משפחתו. .ילד שאביו נרצח בעודו ילד, קושי כלכלי ויחד עם זאת יכולת תאור שפתית לא רגילה שהתפתחה בבית ובשכונה שפיתחו יכולת זו.

וכן- אני מתנגדת לכל אותם גורמים כמו "הקשת המזרחית" או פרופ` יהודה שנהב או אחרים שעדיין מדברים על אשמת המדינה בפער שנוצר בתחום ההשכלה. נכון, יש מקומות בפריפריה שהפער הוא תוצאה של שגיאות שנעשו. נכון, עדיין יש בארץ דגש יותר נרחב על התרבות המערבית מאשר על התרבות המזרחית.

אבל לדעתי, יותר מדי מבני עדות המזרח מאשימים את הממשלה או את החברה בהזנחה בעוד שעליהם להסתכל פנימה- לחשוב מה עליהם לעשות על מנת לסגור את פער ההשכלה.

ילדים לומדים על ידי תהליכים של חיקוי והזדהות. אם לא יהיה את מה לחקות אם לא יהיה עם מה להזדהות- לא יהיה שינוי.

באחד מהימים הייתי ביום עיון אקדמי על יהודי תימן. היו יוצאי תימן שדיברו על המסורת, על השינויים בתרבות, כל תרבות חומרית. אבל מתוך הקהל שהיה באולם היה רק תימני אחד. ואני שניסיתי להביא כמה משכני התימנים לאותו אולם- נכשלתי. אוניברסיטה- הם אמרו. זה לא בשבילנו.

וכאן אולי הכשלון של הגורמים המוסדיים- אני מתגוררת לא רחוק מהאוניברסיטה הפתוחה. מתקיימים בה ימי עיון ללא תשלום- גם ברב המכללות זה קיים – אבל לא מצאתי גורמים מוסדיים שיגידו לאנשים: בואו, אל תפחדו מההילה של מכללה או אוניברסיטה, גם אתם יכולים להעשיר את עצמכם , גם אתם יכולים ללמוד. ואני יודעת שיש ילדים מבני עדות המזרח שהם מוכשרים וטובים והם יגיעו להיות בכירים במחקר או בתעשייה . אבל מהמסות

ום שלישי האחרון. יום הקולנוע של הגימלאים.
אני יושבת עם חברה באולם הקולנוע- האולם עדיין ריק.
לאולם נכנסת בצעדים מדודים אשה מבוגרת כבת 80- מסתייעת בעובד תחזוקה שמוליך אותה למקומה אחרי שהשאירה את ההליכון בכניסה. "אני מקווה שהוא יבוא בסוף הסרט לעזור" היא אומרת.

"אתן רוצות סוכריות מנטה?" היא שואלת אותנו תוך כדי שהיא מגישה לנו קופסא עם סוכריות מנטה קטנות.
"תקחו תקחו" היא אומרת." זה הבן שלי- הביא לי מאמריקה" "יש לי עוד קופסא בבית" .
איכשהוא השיחה מתגלגלת לבגדים שהיא חושבת לקנות בגדים ברשת זולה במיוחד."הבת שלי המליצה לי לקנות שם" היא אומרת "אבל אני לא צריכה".
הסרט מתחיל בסצינה קטנה של התעלסות "זה מר שטיין?" היא שואלת- ואנחנו מחייכות.
כשהסרט מסתיים אנחנו שמות לב שהקשישה נשארה לשבת במקומה ואף אחד לא הגיע לעזור לה.   אנחנו מחפשות עזרה מהעובדים במקום שלא הגיעו ובינתיים אנשים טובים מלווים אותה עם ההליכון עד למעלית. זוג נחמד מציע אפילו לקחת אותה לביתה והיא מציעה להם 30 שקל- מחיר המונית.
קשישה בודדה שהחליטה לראות סרט ב-10 שקלים.
ואני לא מפסיקה לחשוב על הבן  שנסע לניו-יורק והביא לאמא שלו קופסא של סוכריות מנטה.

....הפוסט נכתב בעקבות יום עיון שנערך היום על ידי מל"א ושהוקדש בעיקר לתופעת הבדידות אצל קשיש