פתחתי את המחשב. רקע הפרחים שמופיע אצלי דרך קבע לא היה שם. רק מסך שחור וכמה פקודות של דוס.

נבהלתי! תוך שנייה עברתי בזכרוני לשנות התשעים.

הייתי בין הראשונים שרכשו מחשב. המחשב של אז לא ידע לשות הרבה. היה בו משחק עם כדור מקפץ והיה בו משחק "מריו" עם מריו שמקפץ. מעבר לזה החידוש הגדול בו היה מעבד תמלילים א.ב. בני נוער של היום אולי לא יבינו את הימים בהם כתבנו במכונת כתיבה – כל שגיאה קטנה היינו צריכים לתקן עם טיפקס ולשם כל העתק היה צריך לשים נייר פחם שחור בין הדפים.

לכן מעבד התמלילים כמה שלא היה משוכלל היווה עבורינו פלא של ממש.

לימים גם רכשנו את התוכנה ICQ שאיפשרה מעבר של קבצים ממחשב למחשב. כעין מייל של הימים ההם.

ווינדוס עוד לא היה- לא היה עכבר. וכל כניסה לתוכנה דרשה מיומנות של כמה פקודות במערכת ההפעלה דוס.

אבל הדבר שהיה הכי מפחיד היה לפתוח את המחשב ולקרוא על המסך את ההודעה Primary Disc Failed/

צריך להבין- המחשבים אז לא היו משוכללים כמו היום ולפעמים די קרובות מערכת ההפעלה נפגעה מגורם זה או אחר. אמנם יכולנו לשמור את החומרים שלנו על דיסקים גדולים ומסורבלים אבל לא תמיד זה נעשה וההודעה שמראה על חוסר יכולת להגיע לתכנים במחשב היתה מאיימת וגרמה להרגשת חוסר אונים. ההודעה למעשה אומרת שקיים ניתוק של מערכת ההפעלה הבסיסית של המחשב מכל התכנים שלנו ואין ברירה -צריך טכנאי.

ואז..התפללנו – האם ניתן יהיה להעלות עדיין את התכנים מהדיסק או שהכל אבוד……

אז האמת? גם היום זה יכול לקרות. אתם מדליקים את המחשב וכלום לא קורה.

אז האמת? היום זה קורה פחות. אבל….בקצת קצת שקלים אפשר לרכוש מכשיר גיבוי לכל מה שיש בזכרון המחשב. וכדאי לעעדכן את הגיבוי כל כמה חודשים……

אז זהו….אני הצלחתי להעלות אצלי את מערכת ההפעלה אבל הנה בזה הרגע אני מחברת את הזכרון החיצוני למחשב…כי מה שקרה אתמול יכול גם להתרחש מחר….

סיפורה של קבוצת הרשת הראשונה בארץ

בתחילת שנות ה- 90 האינטרנט היתה שדרת DOS לחלוטין בישראל ,

נותני שירותי הגלישה דרך המודם היו BBS´S ו – TVTEL

המרחב האינטרנטי הראשון נפתח דרך חברת "שני" שנוסדה בזמנו על ידי אלביט , תדיראן , ובזק .

(לימים נמכרו ולבסוף נעלמו מהשטח , לקראת סוף שנות ה- 90 )

במסגרת ניסוי מוקדם חוברו כמה מאות בתי-אב במרכז למעין רשת חברתית מה שאיפשר קשר ביניהם דרך  מסך המחשב. ב-1994 התבקשתי להצטרף לאותה קבוצת ניסוי.

כפי שכבר הדגשתי סביבת העבודה היתה סביבת דוס, המחשב היה מיועד בעיקר למשחקים כמו פינג פונג או פאק מן. אני השתמשתי בעיקר במעבד התמלילים מסוג א-ב, איינשטיין או קיוטקסט.  חברות המחשבים התחילו רק אז בנסיון להפיץ אינפורמציה ולכן המסכים כללו רק מידע כללי על מספר מצומצם של תאגידים.

Icq  , התוכנה להעברת קבצים, התפרסמה יותר מאוחר אם כי חלק מהאנשים כבר הכירו את הרעיון הבסיסי שבתהליך.

עשו לי אז איזה התקנה בסיסית במחשב ומאז יכולתי להצטרף לטיויטל שהפעילה אז את הניסוי.

ובכן, כיצד נראה המסך אז – היה חדר מרכזי, ה"לובי" שאליו היו כולם נכנסים, ומסביב היו "חדרים" פרטיים לצ'ט. בלובי כולם ראו את כולם. ב"חדרים" ראו רק את אלו שהוזמנו לשיחה פרטית. לא היה אז " העתק הדבק" ןעל מנת לשוחח עם מישהו היה צורך להקליד את שמו או את הכינוי שלו.

הייתי אז בשנות ה-40 שלי, ובשל סיבה אישית הייתי תקופה ארוכה בבית. כמורה לסוציולוגיה שלימדה את מאפייני הקבוצה עלתה אצלי השאלה- איך נוצרת מין קבוצה שכזאת ?מה תהיה הדינמיקה שלה? האם יווצרו בעלי תפקידים? מנהיגות?

באותה תקופה לימדנו על המושג "תצפית משתתפת" . כלומר צפייה בקבוצה כאשר הצופה מהווה אחד מחברי הקבוצה. ואז החלטתי להיות אחת כזאת. להצטרף לקבוצה שמתהווה ברשת מבלי לגלות את זהותי האמיתית.

די מהר התברר שב"לובי" נוצרה קבוצה שכזאת. קבוצה של בני נוער בגילאים 16-18 שהשתלטו  על ה"לובי" הוירטואלי ולא נתנו להכנס למי שלא התאים.

מה זאת אומרת. לא נתנו? אז כך- כשהגיע מישהו חדש ללובי השאלה המרכזית היתה " בן כמה אתה?" וכאשר היתה תשובה כמו 22 או  25 (מה שהיה "זקן" ) בשביל חברי הקבוצה הם פשוט לא התייחסו אליו וקראו לו ללכת  ל"מקום של מבוגרים". לפעמים היו מציקים לאותו אחד על ידי שליחה של רצף אותיות מרגיזות כמו ZZZZZZZZZZ  עד שהיה הולך.

השמירה על גבולות הגיל היתה הנורמה הראשונה של הקבוצה, נורמה שהגדירה את הגבולות שלה.

אז אני כשזיהיתי את מהותה של הקבוצה הייתי "גלי" בת 16. וגלי בילתה עם הקבוצה תקופה של חצי שנה. (עלי לציין שהיתה לי אז בת בגיל זה והיא עזרה לי קצת ל"דבר" על דברים שענינו את החברים באותו גיל).

נורמה נוספת שגיליתי די מהר היתה "להיות שם" .

כלומר- אם רצית להיות חבר נאמן בקבוצה היית צריך להכנס  לקבוצה ולהראות את עצמך לפחות פעם ביום. שאלות של "פיקוח חברתי" כמו  "למה לא היית אתמול" או "לאן  הלכת בלי לקבל רשות" היו עניין שבשיגרה.

מי היו החברים?

לכל אחד היה כינוי כך שאת השם האמיתי בתחילה בכלל לא הכרנו. רוב החברים היו קצת הזויים או מוזרים. חלקם הבינו כבר אז בטכנולוגיה של מחשבים. לרבים היו קשיים חברתיים מסוגים שונים ודווקא הקבוצה הוירטואלית הקלה עליהם את הקשר הבינאישי.

"אלי" לדוגמא היה נער מהמרכז שהוכנס לכיתת מחוננים במתימטיקה. בכיתה זו כולם היו בנים גאונים. הוא היה אמנם טוב במתימטיקה אבל לא גאון והרגיש מנותק ומאיים בכיתה זו.

אז איך להתבלט בקבוצה שכזו??

באותו זמנים לא היה "צייר" אבל כן היה אפשר לצייר צורות על ידי שימוש בקווים אלכסונים או ישרים ///  והוספת צבע על ידי סימון מספרים  והיו כאלו שהיו ממש וירטואלים וצירו קרונות של רכבת או ציורים יפים אחרים.

מנהיג הקבוצה היה "סווטש"  .לימים שאלתי את סווטש איך הגיע לתפקיד זה כאשר  למעשה כולם הגיעו כשווים – תשובתו היתה "הייתי שם". כלומר, הוא היה שם כל יום , ברר מה קורה עם החברים ומי צריך את עזרתו.

"סווטש" היה נער שכונות מבת ים. קצת פרחח שכזה. חברו הטוב בקבוצה היה "קינג". קינג היה בן למשפחה מבוססת שסיים בגרות עוד בכתה י"א.  השניים מצאו אחד את השני וזכורני ש"סווטש" לקח את "קינג" לסיבוב בילויים במועדונים.

השניים האלו מעולם לא היו נפגשים בגיל זה  ללא הקבוצה הוירטואלית.

ציינתי את שמות החברים ואמנם אצל חלק מהחברים היתה משמעות לשם. לאחד מהחברים קראו למשל אXטזה. (שימו לב לשילוב האותיות בין אנגלית ועברית) . לשם כזה קשה מאד לקרוא משום שיש צורך אז להעביר אותיות מעברית לאנגלית באמצע המלה מה שהיה אז די מסובך.  ההשערה שלי היה שחבר זה לא רצה להשתתף הרבה. היה לו מספיק טוב עם הצפייה בחברים ולכן בחר בשם שקשה להגיע אליו.

עוד איזה נורמה היתה נפוצה בקבוצה? "עזרה הדדית".

סיפרתי כבר שהחברים באו ממקומות שונים והיו תלמידים טובים או פחות. הנורמה הראשונה שהשתרשה היתה עזרה בהכנת שיעורים.

חברים בקבוצה פשוט פנו לחברים שיעזרו להם בפתרון עורי בית במתטיקה או בתחומים אחרים והעזרה כמעט תמיד ניתנה ברצון.

תחום אחר היה "עזרה ראשונה נפשית".גיל ההתבגרות היא תקופה של "דיכי" בטח אצל חבורה כזאת של צעירים שחלק מהם חוו פגיעות  נפשיות.  תמיד היה אפשר להעזר בחברים מהקבוצה, אם על ידי שיחה בקבוצה או מעבר לטלפון או יותר מאוחר אפילו בפגישה אישית.

כאשר חבר היה פונה לעזרה ב"לובי" מספר החברה שנענים הופיעו בצבע אדום.

באחד מהימים החלטתי לעשות ניסוי. ביקשי שלושה סוגי עזרה "עזרה בשיעורי בית" "עזרה בשל מצב רוח" ו" עזרה בשל מצב דכאון קשה". ספרתי אז את מספר הקווים האדומים. מה שהתברר לי אז שהקבוצה יודעת בדיוק מה הכוחות שלה. קיבלתי הרבה קווים אדומים לבקשה הראשונה והשנייה. פחות לבקשה השלישית. כאילו שהקבוצה "ידעה"  שברמה מסויימת של קושי נפשי היא לא יכולה לעזור.

כמובן שבמשך הזמן נוצרו בקבוצה גם תת-קבוצות וחברים גם ביקרו האחד אצל השני.  באחד מהסבבים ביקרתי אצל האדם שאצלו היה ה"שרת".

עכשיו תבינו, אני שעשיתי את עבודת המ.א. שלי בשנת ה-80, התרגלתי לחדר מחשבים ענק כמו שהיה באוניברסיטה. והנה לוקחים אותי לחדר עבודה ומתחת לשולחן יש קופסא ואומרים לי. זהו! כשיש לכם תקלות זה מפה!!

כמה כל זה היה נראה מוזר!!!

אחרי מספר חודשים החליטה הקבוצה להפגש בתל אביב. כמה חודשים לאחר מכן הקבוצה התפרקה. אולי בשל הטכנולוגיה שהשתנתה אולי בשל הגיוס לצה"ל. שמעתי אמנם שהיה נסיון לפגישה מחודשת ב2002  אך אינני יודעת אם נסיון זה עלה יפה.

…. יש המשך

הקבוצה הוירטואלית שלי ו"כנופיית רחוב נורטון" של וייט

כל מי שלמד פעם סוציולוגיה באוניברסיטה או בתיכון מכיר את מאמרו של וייט על חבורת קרן הרחוב (street corner society).

למי שלא מכיר- מדובר על קבוצת צעירים בשנות ה-20 שלהם בעיירה בארצות הברית בסוף שנות ה-30. הצעירים היו יוצאי משפחות מאיטליה, מובטלים ונהגו  להפגש כל יום בקרן הרחוב.

וייט שהיה חוקר בתחום הכלכלי הצטרף לקבוצה ועקב במיוחד אחרי המנהיג "דוק". המאמר התפרסם בעיקר בשל הטכניקה של "תצפית משתתפת" שיושמה כאן לאורך זמן.

אז למה אני מעלה זאת כאן?

כי לאורך כל התצפיות שערכתי חשבתי על המאמר אותו לימדתי באותה תקופה ועל השאלה אם בשתי קבוצות שהן כה שונות במקום ובזמן יהיו מאפיינים דומים.

אז הנה השוואה פשוטה אבל שניתן ללמוד ממנה:

מאפייני הקבוצה: בשני המקרים דובר על אנשים צעירים. קבוצות הטיויטל היו צעירים יותר בכמה שנים מזו של רח נורטון. לקבוצת נורטון היתה הכרות קודמת

קבוצת השווים: שתי הקבוצות הן קבוצות בעלות מאפייני גיל דומה

קבוצה ראשונית: שתי הקבוצות היוו קבוצות ראשוניות כלומר עצם קיום הקבוצה היתה המטרה העיקרית

נורמות: בשתי הקבוצות התפתחו נורמות בהתאם לכישורי חברי הקבוצה: בקבוצת נורטון היה זה הכישרון באגרוף ובמשחק הכדורת, בנורטון היה זה כשרון בציור במחשב

בשתי הקבוצות התפתחו נורמות שמגדירות את גבולות הקבוצה. בנורטון לא קיבלו בנות בטיויטל לא קיבלו מבוגרים. בשני המקרים הנורמות האלו לוו בסנקציות.

פיקוח חברתי: בשתי הקבוצות התפתח פיקוח חברתי של נאמנות לקבוצה  ונוכחות בקבוצה. בשתי הקבוצות היו סנקציות למי שלא קיים נורמות אלו.

מנהיגות: בשתי הקבוצות אנו רואים מאפייני מנהיגות  דומים. גם דוק וגם סווטש היו נוכחים כל יום במקום ההתכנסות של הקבוצה , תיקשרו עם כל חברי הקבוצה ודאגו לצרכיהם של  חברי הקבוצה

עזרה הדדית: בשתי הקבוצות התפתחו נורמות של עזרה הדדית בין חברי הקבוצה

סטטוס: בשתי הקבוצות התפתחו סטטוסים שונים בין חברי הקבוצה ( בקבוצת הטיויטל לא נחקרו מספיק)

מתודות המחקר: בשני המקרים נעשה שימוש בתצפית משתתפת מקרה של טיויטל נעשה אפילו שימוש תצפית משתתפת סמוייה.

אז מה נוכל ללמוד מכך? העבודה של קבוצת טיויטל איננה עבודה מדעית ובכל זאת אנחנו יכולים ללמוד ממנה על הפונקציה של קבוצת השווים של אנשים צעירים, כאשר קבוצת השווים מהווה  מקור להרגשת שייכות ותמיכה ריגשית בתקופה של משבר.

© חנה רודיטי

ניתן להשתמש במאמרון זה לכל צורך בתנאי שיצויין שם המחבר

מה פתאום הגעתי למושגים האלו ששיכים לעבר הרחוק של לימודי באוניברסיטה?

מה הטריד את מנוחתי?

ופתאום נזכרתי!!! אתמול בחדשות הראו צעיר שלא כל כך למד בגיל התיכון ועכשיו הפך לשחקן מצליח.

ומה כל זה נוגע לי? הרי אני למדתי ואפילו עשיתי תואר ראשון ושני….

נכון, למדתי תואר ראשון במדעי החברה ותואר שני בחינוך. במסגרת לימודי למדתי המון פסיכולוגיה.  את התואר השני עשיתי אפילו בייעוץ חינוכי.

אבל- במסגרת לימודי למדתי את הקורס "בחירת מקצוע" וגם מספר קורסים ב"מבחנים בפסיכולוגיה". ומאד מאד רציתי להיות פסיכולוגית תעסוקתית. לא,  לא קלינית – תעסוקתית- אלו שעוסקים בעזרה בבחירת מקצוע ובמיון עובדים.

אבל מה? מולי עמדה המחלקה לפסיכולוגיה!! יהירה, גאוותנית, אליטיסטית!!! רוצה ללמוד אצלינו?? בבקשה. תשלימי תואר ראשון, תשלימי תואר שני ותעברי מבחן מתא"ם.  עד אז אין על מה לדבר. ולא משנה שכבר היו לי המון קורסים בפסיכולוגיה ולא עזר שעבודת התזה שלי שהתפרסמה גם בארץ וגם בחו"ל עסקה במיון תעסוקתי.

"אצלינו לומדים רק יחידי סגולה" כך נאמר לנו- אלו שניסו להתקבל דווקא לא למגמה יוקרתית במיוחד …אז ויתרתי… וחבל… כי כל חיי התעסוקתיים לא הייתי במקום שבו הייתי צריכה להיות…ועד היום אני מרגישה איזה שהוא אובדן… אותה הרגשה שמופיעה כאשר החלק התעסוקתי שלי כבר הסתיים ואני כאילו לא הייתי שם. שם במקום בו אולי הייתי מוצאת את האני האמיתי שלי – לא את האני הכוזב.

רנדל קולינס כותב על "החברה המסמיכה". אותה חברה שבה חשובה התעודה הפורמאלית יותר מאשר הידע. וויניקוט וכמעט כל הפסיכולוגים מדבר על אותו "אני כוזב" אותו "אני" שקיים לאורך שנים  ושגורם לאדם לא להיות שלם עם חייו.

אומרים שבגיל השלישי האדם יכול להיות אוטנטי  יותר כי כבר לא איכפת לא מתגובת החברה. האמנם?