סיפורה של קבוצת הרשת הראשונה בארץ

בתחילת שנות ה- 90 האינטרנט היתה שדרת DOS לחלוטין בישראל ,

נותני שירותי הגלישה דרך המודם היו BBS´S ו – TVTEL

המרחב האינטרנטי הראשון נפתח דרך חברת "שני" שנוסדה בזמנו על ידי אלביט , תדיראן , ובזק .

(לימים נמכרו ולבסוף נעלמו מהשטח , לקראת סוף שנות ה- 90 )

במסגרת ניסוי מוקדם חוברו כמה מאות בתי-אב במרכז למעין רשת חברתית מה שאיפשר קשר ביניהם דרך  מסך המחשב. ב-1994 התבקשתי להצטרף לאותה קבוצת ניסוי.

כפי שכבר הדגשתי סביבת העבודה היתה סביבת דוס, המחשב היה מיועד בעיקר למשחקים כמו פינג פונג או פאק מן. אני השתמשתי בעיקר במעבד התמלילים מסוג א-ב, איינשטיין או קיוטקסט.  חברות המחשבים התחילו רק אז בנסיון להפיץ אינפורמציה ולכן המסכים כללו רק מידע כללי על מספר מצומצם של תאגידים.

Icq  , התוכנה להעברת קבצים, התפרסמה יותר מאוחר אם כי חלק מהאנשים כבר הכירו את הרעיון הבסיסי שבתהליך.

עשו לי אז איזה התקנה בסיסית במחשב ומאז יכולתי להצטרף לטיויטל שהפעילה אז את הניסוי.

ובכן, כיצד נראה המסך אז – היה חדר מרכזי, ה"לובי" שאליו היו כולם נכנסים, ומסביב היו "חדרים" פרטיים לצ'ט. בלובי כולם ראו את כולם. ב"חדרים" ראו רק את אלו שהוזמנו לשיחה פרטית. לא היה אז " העתק הדבק" ןעל מנת לשוחח עם מישהו היה צורך להקליד את שמו או את הכינוי שלו.

הייתי אז בשנות ה-40 שלי, ובשל סיבה אישית הייתי תקופה ארוכה בבית. כמורה לסוציולוגיה שלימדה את מאפייני הקבוצה עלתה אצלי השאלה- איך נוצרת מין קבוצה שכזאת ?מה תהיה הדינמיקה שלה? האם יווצרו בעלי תפקידים? מנהיגות?

באותה תקופה לימדנו על המושג "תצפית משתתפת" . כלומר צפייה בקבוצה כאשר הצופה מהווה אחד מחברי הקבוצה. ואז החלטתי להיות אחת כזאת. להצטרף לקבוצה שמתהווה ברשת מבלי לגלות את זהותי האמיתית.

די מהר התברר שב"לובי" נוצרה קבוצה שכזאת. קבוצה של בני נוער בגילאים 16-18 שהשתלטו  על ה"לובי" הוירטואלי ולא נתנו להכנס למי שלא התאים.

מה זאת אומרת. לא נתנו? אז כך- כשהגיע מישהו חדש ללובי השאלה המרכזית היתה " בן כמה אתה?" וכאשר היתה תשובה כמו 22 או  25 (מה שהיה "זקן" ) בשביל חברי הקבוצה הם פשוט לא התייחסו אליו וקראו לו ללכת  ל"מקום של מבוגרים". לפעמים היו מציקים לאותו אחד על ידי שליחה של רצף אותיות מרגיזות כמו ZZZZZZZZZZ  עד שהיה הולך.

השמירה על גבולות הגיל היתה הנורמה הראשונה של הקבוצה, נורמה שהגדירה את הגבולות שלה.

אז אני כשזיהיתי את מהותה של הקבוצה הייתי "גלי" בת 16. וגלי בילתה עם הקבוצה תקופה של חצי שנה. (עלי לציין שהיתה לי אז בת בגיל זה והיא עזרה לי קצת ל"דבר" על דברים שענינו את החברים באותו גיל).

נורמה נוספת שגיליתי די מהר היתה "להיות שם" .

כלומר- אם רצית להיות חבר נאמן בקבוצה היית צריך להכנס  לקבוצה ולהראות את עצמך לפחות פעם ביום. שאלות של "פיקוח חברתי" כמו  "למה לא היית אתמול" או "לאן  הלכת בלי לקבל רשות" היו עניין שבשיגרה.

מי היו החברים?

לכל אחד היה כינוי כך שאת השם האמיתי בתחילה בכלל לא הכרנו. רוב החברים היו קצת הזויים או מוזרים. חלקם הבינו כבר אז בטכנולוגיה של מחשבים. לרבים היו קשיים חברתיים מסוגים שונים ודווקא הקבוצה הוירטואלית הקלה עליהם את הקשר הבינאישי.

"אלי" לדוגמא היה נער מהמרכז שהוכנס לכיתת מחוננים במתימטיקה. בכיתה זו כולם היו בנים גאונים. הוא היה אמנם טוב במתימטיקה אבל לא גאון והרגיש מנותק ומאיים בכיתה זו.

אז איך להתבלט בקבוצה שכזו??

באותו זמנים לא היה "צייר" אבל כן היה אפשר לצייר צורות על ידי שימוש בקווים אלכסונים או ישרים ///  והוספת צבע על ידי סימון מספרים  והיו כאלו שהיו ממש וירטואלים וצירו קרונות של רכבת או ציורים יפים אחרים.

מנהיג הקבוצה היה "סווטש"  .לימים שאלתי את סווטש איך הגיע לתפקיד זה כאשר  למעשה כולם הגיעו כשווים – תשובתו היתה "הייתי שם". כלומר, הוא היה שם כל יום , ברר מה קורה עם החברים ומי צריך את עזרתו.

"סווטש" היה נער שכונות מבת ים. קצת פרחח שכזה. חברו הטוב בקבוצה היה "קינג". קינג היה בן למשפחה מבוססת שסיים בגרות עוד בכתה י"א.  השניים מצאו אחד את השני וזכורני ש"סווטש" לקח את "קינג" לסיבוב בילויים במועדונים.

השניים האלו מעולם לא היו נפגשים בגיל זה  ללא הקבוצה הוירטואלית.

ציינתי את שמות החברים ואמנם אצל חלק מהחברים היתה משמעות לשם. לאחד מהחברים קראו למשל אXטזה. (שימו לב לשילוב האותיות בין אנגלית ועברית) . לשם כזה קשה מאד לקרוא משום שיש צורך אז להעביר אותיות מעברית לאנגלית באמצע המלה מה שהיה אז די מסובך.  ההשערה שלי היה שחבר זה לא רצה להשתתף הרבה. היה לו מספיק טוב עם הצפייה בחברים ולכן בחר בשם שקשה להגיע אליו.

עוד איזה נורמה היתה נפוצה בקבוצה? "עזרה הדדית".

סיפרתי כבר שהחברים באו ממקומות שונים והיו תלמידים טובים או פחות. הנורמה הראשונה שהשתרשה היתה עזרה בהכנת שיעורים.

חברים בקבוצה פשוט פנו לחברים שיעזרו להם בפתרון עורי בית במתטיקה או בתחומים אחרים והעזרה כמעט תמיד ניתנה ברצון.

תחום אחר היה "עזרה ראשונה נפשית".גיל ההתבגרות היא תקופה של "דיכי" בטח אצל חבורה כזאת של צעירים שחלק מהם חוו פגיעות  נפשיות.  תמיד היה אפשר להעזר בחברים מהקבוצה, אם על ידי שיחה בקבוצה או מעבר לטלפון או יותר מאוחר אפילו בפגישה אישית.

כאשר חבר היה פונה לעזרה ב"לובי" מספר החברה שנענים הופיעו בצבע אדום.

באחד מהימים החלטתי לעשות ניסוי. ביקשי שלושה סוגי עזרה "עזרה בשיעורי בית" "עזרה בשל מצב רוח" ו" עזרה בשל מצב דכאון קשה". ספרתי אז את מספר הקווים האדומים. מה שהתברר לי אז שהקבוצה יודעת בדיוק מה הכוחות שלה. קיבלתי הרבה קווים אדומים לבקשה הראשונה והשנייה. פחות לבקשה השלישית. כאילו שהקבוצה "ידעה"  שברמה מסויימת של קושי נפשי היא לא יכולה לעזור.

כמובן שבמשך הזמן נוצרו בקבוצה גם תת-קבוצות וחברים גם ביקרו האחד אצל השני.  באחד מהסבבים ביקרתי אצל האדם שאצלו היה ה"שרת".

עכשיו תבינו, אני שעשיתי את עבודת המ.א. שלי בשנת ה-80, התרגלתי לחדר מחשבים ענק כמו שהיה באוניברסיטה. והנה לוקחים אותי לחדר עבודה ומתחת לשולחן יש קופסא ואומרים לי. זהו! כשיש לכם תקלות זה מפה!!

כמה כל זה היה נראה מוזר!!!

אחרי מספר חודשים החליטה הקבוצה להפגש בתל אביב. כמה חודשים לאחר מכן הקבוצה התפרקה. אולי בשל הטכנולוגיה שהשתנתה אולי בשל הגיוס לצה"ל. שמעתי אמנם שהיה נסיון לפגישה מחודשת ב2002  אך אינני יודעת אם נסיון זה עלה יפה.

…. יש המשך

הקבוצה הוירטואלית שלי ו"כנופיית רחוב נורטון" של וייט

כל מי שלמד פעם סוציולוגיה באוניברסיטה או בתיכון מכיר את מאמרו של וייט על חבורת קרן הרחוב (street corner society).

למי שלא מכיר- מדובר על קבוצת צעירים בשנות ה-20 שלהם בעיירה בארצות הברית בסוף שנות ה-30. הצעירים היו יוצאי משפחות מאיטליה, מובטלים ונהגו  להפגש כל יום בקרן הרחוב.

וייט שהיה חוקר בתחום הכלכלי הצטרף לקבוצה ועקב במיוחד אחרי המנהיג "דוק". המאמר התפרסם בעיקר בשל הטכניקה של "תצפית משתתפת" שיושמה כאן לאורך זמן.

אז למה אני מעלה זאת כאן?

כי לאורך כל התצפיות שערכתי חשבתי על המאמר אותו לימדתי באותה תקופה ועל השאלה אם בשתי קבוצות שהן כה שונות במקום ובזמן יהיו מאפיינים דומים.

אז הנה השוואה פשוטה אבל שניתן ללמוד ממנה:

מאפייני הקבוצה: בשני המקרים דובר על אנשים צעירים. קבוצות הטיויטל היו צעירים יותר בכמה שנים מזו של רח נורטון. לקבוצת נורטון היתה הכרות קודמת

קבוצת השווים: שתי הקבוצות הן קבוצות בעלות מאפייני גיל דומה

קבוצה ראשונית: שתי הקבוצות היוו קבוצות ראשוניות כלומר עצם קיום הקבוצה היתה המטרה העיקרית

נורמות: בשתי הקבוצות התפתחו נורמות בהתאם לכישורי חברי הקבוצה: בקבוצת נורטון היה זה הכישרון באגרוף ובמשחק הכדורת, בנורטון היה זה כשרון בציור במחשב

בשתי הקבוצות התפתחו נורמות שמגדירות את גבולות הקבוצה. בנורטון לא קיבלו בנות בטיויטל לא קיבלו מבוגרים. בשני המקרים הנורמות האלו לוו בסנקציות.

פיקוח חברתי: בשתי הקבוצות התפתח פיקוח חברתי של נאמנות לקבוצה  ונוכחות בקבוצה. בשתי הקבוצות היו סנקציות למי שלא קיים נורמות אלו.

מנהיגות: בשתי הקבוצות אנו רואים מאפייני מנהיגות  דומים. גם דוק וגם סווטש היו נוכחים כל יום במקום ההתכנסות של הקבוצה , תיקשרו עם כל חברי הקבוצה ודאגו לצרכיהם של  חברי הקבוצה

עזרה הדדית: בשתי הקבוצות התפתחו נורמות של עזרה הדדית בין חברי הקבוצה

סטטוס: בשתי הקבוצות התפתחו סטטוסים שונים בין חברי הקבוצה ( בקבוצת הטיויטל לא נחקרו מספיק)

מתודות המחקר: בשני המקרים נעשה שימוש בתצפית משתתפת מקרה של טיויטל נעשה אפילו שימוש תצפית משתתפת סמוייה.

אז מה נוכל ללמוד מכך? העבודה של קבוצת טיויטל איננה עבודה מדעית ובכל זאת אנחנו יכולים ללמוד ממנה על הפונקציה של קבוצת השווים של אנשים צעירים, כאשר קבוצת השווים מהווה  מקור להרגשת שייכות ותמיכה ריגשית בתקופה של משבר.

© חנה רודיטי

ניתן להשתמש במאמרון זה לכל צורך בתנאי שיצויין שם המחבר

חוסן – resilience הוא אחד המושגים המדוברים. בוודאי בישראל. תוכניות ליכולת שת הפרט ושל האוכלוסייה פותחו עוד לפני שנים רבות על ידי מייכנבאום ואחרים. אווה אילוז פותחת במאמרה את סיפור התפתחותו של מושג ה"חוסן". בצרפת פסיכיאטר ניצול שואה בשם צ'רולניק עשה שימוש במושג resilience כאשר תאר שיקום של ילדים אחרי השואה אך מושג "ה"חוסן"נקשר בעיקר לשמו של מרטין זליגמן שאחרי שעסק בנושא של "חוסר אונים נרכש" פיתח את תחום הפסיכולוגיה החיובית.

חוסן נתפש על הרצף שבין רוחניות לפסיכולוגיה , עדות ליכולתה של הרוח להתגבר על אימי מלחמה, על טרור ועל אובדן.

תוכניות "חוסן" פותחו על ידי מרטין זליגמן ועמיתיו ונרכשו עבור 300 מיליון דולר על ידי הצבא האמריקאי. מטרתה של התוכנית שנרכשה על ידי הצבא האמריקאי היתה ליצור יכולת של יחידים להתגבר על אירועים מלחיצים ואף לצמוח מהם. הכוונה היתה להעניק לאנשי הצבא יכולות כאלו שיתפקו יותר טוב במצבי לחץ, שיהיו טובים בקבלת החלטות ובמיומנויות תקשורת המבטיחות הצלחה בחיים, שידעו למצוא משמעות לחייהם, להרחיק מחשבות טורדניות ולהתמקד במציאת פתרונות ברגעים קשים.

על פי דיווחה של אילוז התוכניות של הצבא האמריקאי הניבו מעט תוצאות ולא נרשם הבדל משמעותי בין אלו שקיבלו את התוכנית ואלו שלא בתופעות כמו PTSD וגורמים אחרים.

מהצבא נדד מושג החוסן לעולם התאגידים וחברות גדולות השקיעו כסף רב בסדנאות שהועברו לעובדים על מנת שאלו יוכלו לעמוד בלחצים הנובעים מעבודה בעולם העסקים של התאגידים הפוסט-מודרניים.

החל מ-2016 חלה עוד התרחבות של סדנאות החוסן. לדעת אילוז החוסן הפסיק להיות כלי להתמודדות עם מצוקה ספציפית והפך להיות כלי לשגשוג וצמיחה הנובעים ממנו.

אילוז טוענת שהיא בטוחה שישראלים רבים יאמצו את תרבות החוסן. וכי למה לא נאמץ תוכניות הבאות להעניק עוצמה אישית ולהתגבר על טראומה? על מנת לענות על שאלה זאת אילוז מביאה שני טיעונים מרכזיים:

קודם כל אילוז טוענת שתרבות החוסן הופכת רגשות של טינה, שנאה, דכאון, יאוש ללא לגיטימיים. היא רואה במצבים אלו מצבים הנובעים ממצוקה חברתית פוליטית בעוד שהחוסן מצביעים על מצבים אלו כמצב של אישיות חולנית ושלילית שאיננה חזקה דיה. האדם חייב להיות חיובי, עליז אופטימי. אלו ערכים חדשים המצווים לא לבכות, לא להתלונן. אנשים בעלי חוסן הם אנשים שחייבים התגבר על כאבם ועל כאב שהם גורמים לאחרים.

נקודה נוספת היא שלדעתה של אילוז החוסן מסית את נקודות המבט של החברה מהבעייתיות של המוסדות החברתיים הגורמים למצוקה אל הנפגעים ממצוקה זאת שעליהם להתמודד אתה. כלומר החוסן מעודד את החברה להתעלם מאי ההוגנות שבמוסדות.

נקודה נוספת שמעלה אילוז היא הנקודה המוסרית. בשל הדרישה האישית "להתגבר"על מצבי לחץ אנחנו שמים את הדגש על ההתמודדות במקום לראות ולהבין את המצבים הגורמים למצבי הלחץ ואת האלמנטים הלא מוסריים הנמצאים בהם.

כמה נקודות חשיבה שלי בעקבות המאמר:

א. הרגשות הקשים שאילוז מתארת הן רגשות המביאות סבל. ה"חוסן" לא אמור לבטל אותן לגמרי אלא להקל על מידת הסבל שהן גורמות.

ב. הטענה שה"חוסן" מסית את נקודות המבט שלנו מבעיות או חוסר התחשבות של ארגונים או מוסדות דורשת הוכחה. לדעתי תפקודם של מוסדות חברתיים נובע מכוחות הרבה יותר חזקים מאשר סדנאות "חוסן" גם אם הן פופולריות

ג. "חוסן" הוא עוד אחת מהתופעות הפסיכולוגיות "שהזמן גרמן". לא ברור אם הן יישארו או שיקומו סדנאות אחרות כמו המיינדפולנס למשל שדי עונה על אןתן קריטריונים. כלומר- המחברת נותנת כח חברתי-פוליטי רב לתוכניות ה"חוסן" והשאלה היא אם אמנם תוכניות אלו ישארו לאורך זמן.

ד. בזמן שבו ה"אינדיבידואליזם" שולט אין פלא שניתן מקום רב להקלה על מצוקתו של הפרט ופחות דגש על האלמנטים החברתיים הגורמים למצוקה זו.

הערה: פוסט זה כולל רק חלק מהאלמנטים המובאים במאמר המקורי

כתבה: חנה רודיטי

ניתן לשתף פוסט זה בתנאי ששם המחבר יוזכר

• אילוז אווה " חוסן- כשלונה של הצלחה " אלפיים ועוד 2018/1

צפיתי בתוכנית של רוני קובן על נאמני הר הבית. חשבתי לעצמי שמי שהולך להציע תוכנית של שעה על הר הבית צריך לדעת משהו על "פרה אדומה". אבל אולי רוני קובן עשה "כאילו". "כאילו" שהוא לא יודע מה זה.

מפה ומשם יצא לי לשוחח עם כמה חברים על העניין הזה: בית המקדש. וכן, כמה היינו רוצים שהוא יבנה- בית המקדש שלנו,שלי.

בית המקדש שלי לא יהיה דווקא על כיפת הסלע. לא, אנחנו לא רוצים לעורר מלחמת עולם שלישית. הוא יכול להבנות על גבעה אחרת מגבעות ירושלים.

וחשבנו על בית המקדש שלנו שמצדנו יבנה מעצי ארזים בדיוק כפי שכתוב. אבל התוכן, התוכן לא נראה לנו. בבית המקדש שלנו לא צריך אפר של פרה אדומה ולא גדי רך בשנים להעלות לעולה. בית המקדש שלנו ישקף את המחשבה היהודית, את ערכי היהדות תוך כדי התחשבות בעולם של היום.

בבית המקדש שלי ישבו ענקי הרוח ויעסקו ברוח. כלומר במחשבה פילוסופית. בבית המקדש שלי יערכו מחדש את "השולחן ערוך" ויתאימו אותו לרוח התקופה. בבית המקדש שלי ישבו 70 חכמים ויקימו מעין "סנהדרין" שיבטל את כל החוקים הדתיים שפוגעים באשה או בזר או בלהט"ב או ברוצה להשתייך לעם ישראל.

בבית המקדש שלי יחוברו דיני ההלכה לדין האזרחי, יחוקקו הלכות שבת שהציבור יכול לעמוד בהם, התפילה תקוצר על מנת שאנשים ירצו ממש ללכת לבית הכנסת, יבוטלו חוקים שהם לא רלבנטים יותר, כמו האיסור לטלטל תינוק בשבת או חוקי הנידה. בבית המקדש שלי חוקי הכשרות ימותנו , ההגדה של פסח תנוסח מחדש,חוקי השבת יוגדרו מחדש וההגדרה של " איסור מלאכה" תהיה הגדרה אישית וזאת בתנאי שהיא לא תפגע באחרים.

בבית המקדש שלי תשונה הלכת החתונה וינתן כבוד לכלה תחת חופתה כך שפחות זוגות יסעו להתחתן מוך בחירה בארץ אחרת.

בית המקדש שלי יהיה מרכז רוחני לכל יהודי העולם שיבואו לכאן ללמוד, להזדהות, להרגיש שייכות.

טוב, זה כנראה לי יקרה בימי – אבל לחלום מותר.

גם לוטר קינג התחיל מחלום.

השבוע היה לי שבוע של ביטולים.

כלומר ביטלתי הכל: שתי הרצאות, ברידג', הצגה ועוד הרצאה.

וכמובן שהתחלתי לבחון את עצמי בחשדנות מסויימת. מי זה מבטל? למה מבטלים? כמה כסף הפסדתי? למה אני "לא בסדר"?

ובעודי חושבת על אותו עניין. ומבט עיני מופנה אל עיתון "הארץ" שהיה על השולחן. והעיתון פתוח על מאמר של מויה סרנר שמובא כנראה מהגארדיאן ושכותרתו " המפתח לאושר טמון במלה "לא".

אז במה דן המאמר ? מוזכרת התופעה המדוברת של(FOMO ( fear of missing out -ההרגשה שבכל רגע נתון מתרחש אירוע חשוב שאסור להחמיץ אותו ולכן אנחנו צריכים להיות נוכחים בכמה שיותר אירועים. שיהיה לנו על מה לדווח בפייס… תופעה שגורמת מצוקה מתמשכת…. בנוסף מדווח במאמר על דבי צ'פמן שהוציאה ספר חדש בשם The JOy of NO או בקיצור "ג'ונו " מה שאומר "לפנות את הבאלאגאן מחיינו". כותבת המאמר גם מצרפת את הפילוסופיה של מארי קונדו היפנית שהיא בעד סילוק מהבית של כל דבר שלא גורם לנו שמחה ….

אז איך שראיתי את המאמר – רווח לי. כלומר – אין שום דבר לא נכון בלהגיד לעצמי "היום יהיה לך יותר טוב בבית" עוד ספר שמוזכר במאמר הוא של ג'וש כהן שמותח ביקורת על הפעלתנות הבלתי פוסקת שלנו. כהן הזכיר לי את התפיסה הבודיסטית של הסתכלות מעמיקה יותר על הסביבה הקרובה והוא ממליץ על טיול ארוך בסביבה הקרובה במקום על ריצה מטורפת לחוגים ואירועים.

אז זהו. אתמול התחלתי בניקיון הפסח. לא לא, אני לעולם לא אגיע לזריקת כל החפצים שאינני צריכה על פי מארי קונדו אבל שמתי לב לכל מיני חפצים מיותרים. כלומר: בשביל מה אני צריכה שבע שמיכות קיץ? ואפשר בלי שמלת החתונה של הבת.לא? וכל העיתונים שמפוזרים אצלי בכל הבית? (החלפתי למינוי דיגיטאלי).ןבשביל מה צריך קרש גיהוץ בבית שכבר שנים אין בו מגהץ?

אז זהו. אפשר להגיד לא לכל מיני מחוייבויות. לא להגזים כמובן כי אז נשארים בבית. אבל יש לי חברות פנסיונריות שהיומן שלהן נראה כמו יומן של מנכ"ל והן כבר לא נהנות משום פעילות בשל הפחד מלאחר לפעילות הבאה. אז אני לפחות אימצתי בינתיים את הג'ונו- לפחות עד שאני אשתעמם.

• 

• 

• 

דיסוננס קוגניטיבי הוא אי-התאמה בין עמדות, בין דעות, בין אמונות או בין תפיסות של הפרט. הכוונה היא שיש לפרט שתי עמדות, אך הן אינן מתיישבות זו עם זו (וכך גם שתי דעות, שתי אמונות או שתי תפיסות).

אז זה מה שהיה לי השבוע. הרבה מאד דיזוננס קוגניטיבי.

זה התחיל כשפורסמו ההאשמות לכאורה נגד דוד ביטן. האמת- אינני מצביעת ימין אבל חיבבתי את האיש שמדלג בין כלי תקשורת אחד לשני ומפיץ את דברי הליכוד. אז איכשהוא ההאשמות הכבדות כלפיו לא הסתדרו לי.

אחר כך פורסמו כתבות על הזמר מייקל ג'קסון. מי לא אהב את מייקל ג'קסון? גאון פופ שהפך להיות חלק מחיינו? כן, וגם אני האמנתי שהוא מאד ילד נצחי שלא בגר. אולי לא רצה להתבגר בשל מה שחווה בילדות. אבל הסרט שפורסם מדבר אחרת. ולא רק מייקל ג'קסון עומד כאן למשפט הציבור אלא גם הורי הילדים שאיפשרו , תמורת כסף, את כל הזוועה הזאת.

השבוע גם צפיתי בסרט "כוכב נולד" – עוד דוגמא לדיזוננס בין כותבי ביקורות הקולנוע ובין הדעה שלי .הסרט מספר על זמרת שמצליחה להעפיל לפסגת ההצלחה בעוד בעלה הזמר הולך ומדרדר. סיפור באנאלי. זכור לנו עוד מהסרט ההוא עם ברברה סטריסנד. נכון- שירים יפים. אבל בסך הכל סרט בינוני. וזה הזכיר לי שיש כאלו שמעיזים לא לאהוב כל כך את "רומא" ואומרים שזהו סרט ארוך עם קטעים די משעממים…. כלומר- אלו שמעיזים לדבר אחרי כל השבחים שהוענקו לסרט הזה.

ועוד דיזוננס. הלכתי להרצאה של אותו פרופסור ידוע בעל תוכנית רדיו ידועה. הפרופסור הידוע כנראה החליט שהקהל לא חכם במיוחד ולכן לא הקדיש דקה להתכונן לאותה הרצאה. הוא דיבר בערך 20 דקות על הנושא שלו ואחר כך לא ידע מה להגיד. שוב ושוב הסתכל על הדף הבודד שהחזיק בידו ולאחר שלא מצא שם דברים חדשים. אז הוא התחיל לברבר. ברבר ברבר ועדיין נשאר לו זמן של חצי שעה. אז הקהל נרתם לעזרה והתחיל לשאול שאלות אבל הוא לא ידע בדיוק מה לענות. אז זהו. מדובר על סידרה יוקרתית שעולה כסף ולא מעט כסף. אבל הפרופסור המכובד כנראה חושב שהקהל שבוי. אז לא. לפחות אני לא.

אז איפה הדיזוננס שלי במקרה הזה? כאשר אני מאמינה בכישוריו של אדם ובפועל הוא מאכזב.זה דיזוננס.

ויכול גם להיות שמכוונים אותנו להרגיש את אותו דיזוננס. אותה כתבה בערוץ 13 שהתייחסה שוב לפרשת הרפז. ומה בעצם נאמר שם?? אתם אוהבים את גבי אשכנזי? רוצים אותו בפוליטיקה? אז אל תשכחו שיש מאחוריו פרשה לא גמורה.כן,דיזוננס הוא דרך לשינוי עמדות.

מה פתאום הגעתי למושגים האלו ששיכים לעבר הרחוק של לימודי באוניברסיטה?

מה הטריד את מנוחתי?

ופתאום נזכרתי!!! אתמול בחדשות הראו צעיר שלא כל כך למד בגיל התיכון ועכשיו הפך לשחקן מצליח.

ומה כל זה נוגע לי? הרי אני למדתי ואפילו עשיתי תואר ראשון ושני….

נכון, למדתי תואר ראשון במדעי החברה ותואר שני בחינוך. במסגרת לימודי למדתי המון פסיכולוגיה.  את התואר השני עשיתי אפילו בייעוץ חינוכי.

אבל- במסגרת לימודי למדתי את הקורס "בחירת מקצוע" וגם מספר קורסים ב"מבחנים בפסיכולוגיה". ומאד מאד רציתי להיות פסיכולוגית תעסוקתית. לא,  לא קלינית – תעסוקתית- אלו שעוסקים בעזרה בבחירת מקצוע ובמיון עובדים.

אבל מה? מולי עמדה המחלקה לפסיכולוגיה!! יהירה, גאוותנית, אליטיסטית!!! רוצה ללמוד אצלינו?? בבקשה. תשלימי תואר ראשון, תשלימי תואר שני ותעברי מבחן מתא"ם.  עד אז אין על מה לדבר. ולא משנה שכבר היו לי המון קורסים בפסיכולוגיה ולא עזר שעבודת התזה שלי שהתפרסמה גם בארץ וגם בחו"ל עסקה במיון תעסוקתי.

"אצלינו לומדים רק יחידי סגולה" כך נאמר לנו- אלו שניסו להתקבל דווקא לא למגמה יוקרתית במיוחד …אז ויתרתי… וחבל… כי כל חיי התעסוקתיים לא הייתי במקום שבו הייתי צריכה להיות…ועד היום אני מרגישה איזה שהוא אובדן… אותה הרגשה שמופיעה כאשר החלק התעסוקתי שלי כבר הסתיים ואני כאילו לא הייתי שם. שם במקום בו אולי הייתי מוצאת את האני האמיתי שלי – לא את האני הכוזב.

רנדל קולינס כותב על "החברה המסמיכה". אותה חברה שבה חשובה התעודה הפורמאלית יותר מאשר הידע. וויניקוט וכמעט כל הפסיכולוגים מדבר על אותו "אני כוזב" אותו "אני" שקיים לאורך שנים  ושגורם לאדם לא להיות שלם עם חייו.

אומרים שבגיל השלישי האדם יכול להיות אוטנטי  יותר כי כבר לא איכפת לא מתגובת החברה. האמנם?