מכתב לאבא,

פולין הממה אותי ביופיה, אבא. יצאנו מהארץ ביום קיץ חם והגענו לארץ ירוקה, מזג אויר נעים, יערות עבותים, מים,  ערים נקיות, ככרות הומים אדם.

אבל, אבא, לא עובר זמן רב עד שנפגשים עם הזוועה שהיתה שם.

יערות ירוקים ספוגים בדם.

בטרבלינקה היו המון פרפרים ואחד מהם התיישב ללא מורא על ידי. כאילו אמר- טוב שאתם פה.

בלובלין אבא, הרגשתי כמו בבית. מין הרגשה כזאת של " דהז'ה ווה" כאילו שכבר הייתי כאן .באת מבית חסידי אבא ולכן הישיבה הגדולה במרכז העיר היפה הזאת משכה את תשומת ליבי. בעיני רוחי ראיתי את האברכים יוצאים מהישיבה בליל שישי ושרים "בואכם לשלום מלאכי השרת מלאכי עליון" כמו שאתה שרת לי בכל ליל שבת בילדותי.

אבל הישיבה ריקה. ארונות הספרים ריקים. ומספר דקות מהישיבה נמצאת מיידנק. ואף אחד מאיתנו לא יכל שלא לבכות למול הפגישה עם מקלחות המוות.

נזכרתי אבא שאחרי המלחמה מצאו בביתך מחבוא. במחבוא היו מעט תכשיטים וקויטל. קויטל זה קמע מזל שמקבלים מהרבי. הקויטל היה חתיכת לולב שנשארה מבית הרבי שם ביקרתם כנראה בסוכות.  וחשבתי על הוריך שזה מה שהיה יקר לליבם. הקוויטל של הרבי.

הקמע לא עזר.

היינו באושוויץ. אושוויץ בה נספתה כל משפחתך. ידעתי על מות הוריך ואחיותך אבל רק לפני שנתיים נודע לי שהיית נשוי ושהיו לך שני ילדים בני שלוש וחמש. רק אחרי המסע לפולין מצאתי עדות למותם באושוויץ.

אינני יודעת למה שמרת על קיומם של אשתך וילדיך בסוד. לא ניתן לשפוט את מי שהיה שם בזמן ההוא. אבל חשוב לי להגיד לך שנאמר עליהם קדיש וכאשר היינו באהל יזכור שם באושוויץ ושמנו את שמות הניספים מתחת לנרות הזיכרון הרגשתי פעם ראשונה שאני יכולה לסגור מעגל ולהתאבל על המשפחה שלא היתה לי.

כשהייתי ילדה בבית הספר היסודי אבא, ביום השואה המור לזימרה היתה רושמת לנו את כל המילים של שיר הפרטיזנים. וביום הזכרון היא כתבה לנו על הלוח את כל המילים של "שיר הפלמ"ח". ואני חשבתי,אבא, שחבל שאין לי אבא גיבור. מין כזה פרטיזן או פלמ"חניק.

רק אחרי המסע לפולין הבנתי איזה גיבור אתה. איבדת במלחמה הורים אשה,ילדים וארבע אחיות. בדרך לא דרך הגעת לארץ והקמת משפחה והיית ממקימי תעשיית היהלומים בישראל.  אז סליחה אבא שראיתי בך סתם אבא ולא גיבור. נוח בשלום על משכבך. אותך ואת משפחתך ניצור בקירבנו לעד.