חוסן – resilience הוא אחד המושגים המדוברים. בוודאי בישראל. תוכניות ליכולת שת הפרט ושל האוכלוסייה פותחו עוד לפני שנים רבות על ידי מייכנבאום ואחרים. אווה אילוז פותחת במאמרה את סיפור התפתחותו של מושג ה"חוסן". בצרפת פסיכיאטר ניצול שואה בשם צ'רולניק עשה שימוש במושג resilience כאשר תאר שיקום של ילדים אחרי השואה אך מושג "ה"חוסן"נקשר בעיקר לשמו של מרטין זליגמן שאחרי שעסק בנושא של "חוסר אונים נרכש" פיתח את תחום הפסיכולוגיה החיובית.

חוסן נתפש על הרצף שבין רוחניות לפסיכולוגיה , עדות ליכולתה של הרוח להתגבר על אימי מלחמה, על טרור ועל אובדן.

תוכניות "חוסן" פותחו על ידי מרטין זליגמן ועמיתיו ונרכשו עבור 300 מיליון דולר על ידי הצבא האמריקאי. מטרתה של התוכנית שנרכשה על ידי הצבא האמריקאי היתה ליצור יכולת של יחידים להתגבר על אירועים מלחיצים ואף לצמוח מהם. הכוונה היתה להעניק לאנשי הצבא יכולות כאלו שיתפקו יותר טוב במצבי לחץ, שיהיו טובים בקבלת החלטות ובמיומנויות תקשורת המבטיחות הצלחה בחיים, שידעו למצוא משמעות לחייהם, להרחיק מחשבות טורדניות ולהתמקד במציאת פתרונות ברגעים קשים.

על פי דיווחה של אילוז התוכניות של הצבא האמריקאי הניבו מעט תוצאות ולא נרשם הבדל משמעותי בין אלו שקיבלו את התוכנית ואלו שלא בתופעות כמו PTSD וגורמים אחרים.

מהצבא נדד מושג החוסן לעולם התאגידים וחברות גדולות השקיעו כסף רב בסדנאות שהועברו לעובדים על מנת שאלו יוכלו לעמוד בלחצים הנובעים מעבודה בעולם העסקים של התאגידים הפוסט-מודרניים.

החל מ-2016 חלה עוד התרחבות של סדנאות החוסן. לדעת אילוז החוסן הפסיק להיות כלי להתמודדות עם מצוקה ספציפית והפך להיות כלי לשגשוג וצמיחה הנובעים ממנו.

אילוז טוענת שהיא בטוחה שישראלים רבים יאמצו את תרבות החוסן. וכי למה לא נאמץ תוכניות הבאות להעניק עוצמה אישית ולהתגבר על טראומה? על מנת לענות על שאלה זאת אילוז מביאה שני טיעונים מרכזיים:

קודם כל אילוז טוענת שתרבות החוסן הופכת רגשות של טינה, שנאה, דכאון, יאוש ללא לגיטימיים. היא רואה במצבים אלו מצבים הנובעים ממצוקה חברתית פוליטית בעוד שהחוסן מצביעים על מצבים אלו כמצב של אישיות חולנית ושלילית שאיננה חזקה דיה. האדם חייב להיות חיובי, עליז אופטימי. אלו ערכים חדשים המצווים לא לבכות, לא להתלונן. אנשים בעלי חוסן הם אנשים שחייבים התגבר על כאבם ועל כאב שהם גורמים לאחרים.

נקודה נוספת היא שלדעתה של אילוז החוסן מסית את נקודות המבט של החברה מהבעייתיות של המוסדות החברתיים הגורמים למצוקה אל הנפגעים ממצוקה זאת שעליהם להתמודד אתה. כלומר החוסן מעודד את החברה להתעלם מאי ההוגנות שבמוסדות.

נקודה נוספת שמעלה אילוז היא הנקודה המוסרית. בשל הדרישה האישית "להתגבר"על מצבי לחץ אנחנו שמים את הדגש על ההתמודדות במקום לראות ולהבין את המצבים הגורמים למצבי הלחץ ואת האלמנטים הלא מוסריים הנמצאים בהם.

כמה נקודות חשיבה שלי בעקבות המאמר:

א. הרגשות הקשים שאילוז מתארת הן רגשות המביאות סבל. ה"חוסן" לא אמור לבטל אותן לגמרי אלא להקל על מידת הסבל שהן גורמות.

ב. הטענה שה"חוסן" מסית את נקודות המבט שלנו מבעיות או חוסר התחשבות של ארגונים או מוסדות דורשת הוכחה. לדעתי תפקודם של מוסדות חברתיים נובע מכוחות הרבה יותר חזקים מאשר סדנאות "חוסן" גם אם הן פופולריות

ג. "חוסן" הוא עוד אחת מהתופעות הפסיכולוגיות "שהזמן גרמן". לא ברור אם הן יישארו או שיקומו סדנאות אחרות כמו המיינדפולנס למשל שדי עונה על אןתן קריטריונים. כלומר- המחברת נותנת כח חברתי-פוליטי רב לתוכניות ה"חוסן" והשאלה היא אם אמנם תוכניות אלו ישארו לאורך זמן.

ד. בזמן שבו ה"אינדיבידואליזם" שולט אין פלא שניתן מקום רב להקלה על מצוקתו של הפרט ופחות דגש על האלמנטים החברתיים הגורמים למצוקה זו.

הערה: פוסט זה כולל רק חלק מהאלמנטים המובאים במאמר המקורי

כתבה: חנה רודיטי

ניתן לשתף פוסט זה בתנאי ששם המחבר יוזכר

• אילוז אווה " חוסן- כשלונה של הצלחה " אלפיים ועוד 2018/1