מאמר זה מוקדש לאימי,סגולה ברזינר ז"ל, שהיתה עובדת סוציאלית בכל רמ"ח אבריה.

נולדתי לתוך בית של עובדת.סוציאלית. אימי היתה בוגרת אחד המחזורים הראשונים של "המכון לעובדים סוציאליים". לא מזמן מצאתי בין חפציה של אימי את התעודה הנ"ל: "אישור על סיום קורס לעובדים סוציאליים" בלי תואר ראשון, בלי מסגרת מהודרת.

אימי היתה עובדת סוציאלית של פעם. הלכה אל האנשים. לא ציפתה שיגיעו אליה על פי הזמנה. עבדה במעברת פרדסיה, מאוחר יותר בשירותי הרווחה. בגיל מבוגר יחסית יזמה את פרוייקט "בדרך אחרת" .הלכה ברגל ממפעל למפעל בדרום תל אביב לחפש מקומות עבודה עבור אנשים עם מוגבלויות.

ואני רואה את העובדות שלהיום. אני רואה אותן יושבות במשרד ומטפלות בפונה רק אם הוא מגיע, אני רואה עובדות קהילתיות שמגיעות אמנם למועדונים קהילתיים אבל לא מגיעות לבתים של אותה אוכלוסייה נזקקת על מנת להביא אותה למועדונים. אני רואה עובדות שעושות עבודה יפה בשירותי הרווחה במטרה להשתלם ולהגיע למטרה הנכספת: קליניקה פרטית. אני רואה אותן משתלמות שנים בטיפול משפחתי וב cbt על מנת להתברג במסגרות יוקרתיות.

לאחרונה,כאשר נפתחו באוניברסיטאות מגמות קליניות אז זאת המטרה של רבות מהלומדות: .להיות"קלינית". אז אפשר ללמוד פסיכותרפיה, אז אפשר אפילו ללמוד פסיכואנאליזה ולפי הפרסומים של השבוע העובדים הסוציאליים -הקליניים יורשו לעבור אפילו קורסים בטיפול בהיפנוזה.

בקיצור ,לדעתי ,העובדים הסוציאליים איבדו את רוח העבודה הסוציאלית ואימצו לעצמם את תפקיד הפסיכולוג.

ואני,אני נזכרת באימי שהביאה בשנות ה-50 משפחה לביתנו. משפחה שהצריף שלה נהרס לחלוטין בשל סופת גשמים אימתנית.