ארבע שנים תירגלתי טאי-צ'י

והמדריך לא ידע את שמי

וכאשר שמעתי מנטע

על אותם מורי ספורט  שנתנו לתלמידי כיתתה לבחור את החברים לקבוצה, והיא  תמיד נותרה אחרונה נעלבת ופגועה ,

שאלתי את עצמי מה לומדים שם בוינגייט.

האם רק לאתר את המצטיינים

שיצטיינו יותר  ויפארו את שמו של המוסד?

האם בישיבת המורים  רק אומרים "משתדלת" ולא רואים את הנפש המיוסרת?

האם אסכולת שאולין היהירה והממוסחרת גברה על החמלה והחסד שבבודהיזם?

כי  גם אני באמת השתדלתי

וכמעט גם הכרתי את כל צעדי הקטה

והצ'י היה במרכז

אבל עבור המדריך,  בעל תואר מסטר כזה או אחר

הייתי כצל עובר.