לקרוא את "הארץ" של יום שישי זה טקס.

וחשבתי שאני היחידה.

אבל פה ושם, בשיחה עם קוראי הארץ נוספים התברר שכמעט כולם כך.

כלומר- כל מי שקורא את "הארץ" יודע שאי אפשר לסיים אותו בסוף שבוע אחד.

וכמעט שאין אנשים שצולחים את כל מאמרי המוסף.

ולכן צריך טקס- טקס שיעשה סדר בעניינים.

אז ככה,את העמוד הראשון אין צורך לקרוא כי הכל היה ממילא ברדיו. ל"הארץ" אין כמעט כתבי שטח ולכן אין כל כך חדשות. את הדעות והפרשנויות משאירים לסוף.

אז עם מה מתחילים?

מתחילים עם הצילום של אלכס ליבק , בעל המצלמה הרגיש שתמיד אומר לנו משהו עם המצלמה שבידו.

ועם מה ממשיכים? עם חידון הטריוויה המדובר שאומר לך אם אתה חכם או לא. לכל אחד מדד משלו שמודד את הצלחתו בחידון. המדד שלי הוא 3 שאלות. כלומר אם  ידעתי את התשובות ל-3 שאלות אז אני בסדר. אבל כל אחד והמדד שלו.

אחר כך עוברים ל"ועדת המידרוג" – אותו דף אינפוגרפי שמדרג את אירועי השבוע לפי טוב/רע גבוה/נמוך וכל אחד חושב אם הוא מסכים או לא מסכים ומה הוא היה מוסיף.

הדף הבא שעוברים אליו הוא "עניני פנים" – צילום פנים של מישהו מוכר או לא עם כמה שורות הסבר. מעניין? לא בהכרח.אבל תמיד עוצרים שם.

הדף הבא שמאד אהוב עלי הוא "טיסות נכנסות/טיסות יוצאות" : צילום וראיון קצר עם מישהו שיוצא מהארץ ומישהו שחוזר. נחמד. מעניין. לא מחמיצה אף פעם.

מבחינת התוכן של המוסף- כל אחד קורא את מה שמעניין אותו. אני מחליטה מראש שאקרא שתי כתבות עומק ועוד אחת קצרה, ממילא לא מספיקים יותר.

ואז עוברים ל"גלריה". החוברת המתסכלת ביותר שיש לי בבית. למה? כי הגלריה הפכה עם השנים למוסף פרסומי של כל ההופעות והסיורים המענינים שיש בארץ ושלרובם לא אגיע.

התסכולים האחרונים שלי הם מאוסף של הרצאות מענינות שניתנות במקומות יפים  במסגרת סופשבוע או שבת-שישי.אז התקשרתי לשאול כמה זה עולה וקיבלתי את הצעת המחיר הנחמדה של 4000 שקל ליומיים.  אבל כמובן שזוהי פרסומת ו"הארץ" לא אחראי למחיר.

אז מה קוראים בגלריה? כבר אין הרבה מה לקרוא. רוב הדפים הם פרסומות. אני אישית קוראת את קליין מהקולנוע. וגם רצה אל טבלת הקולנוע האכזרית שם חלק מהסרטים נכנסים לתוך הרובריקה של "אפשר לוותר".

סיימנו? לא!!!

דה מרקר

פעם שמעתי הרצאה של הסוציאליסט הקיצוני אהרון דוידי שבה הוא הסביר את עליית קרנם של עיתוני הכלכלה בישראל. ובאמת! מה לעיתון בעל גישה חברתית -סוציאליסטית ולהשקעה כל כך גדולה בבורסה, במניות, באיגרות חוב ומה עוד?

אין לי תשובה. גם אין לי תשובה לכך שרבים מהקוראים כלל אינם מבינים את הכתבות הנמצאות בו וש"הארץ" לא טרח אף פעם להסביר מושגי יסוד  שנמצאים  בעשרות הכתבות המתפרסמות מדי יום.

ודומה שיש אפילו "ניגוד אינטרסים" בין הכתבות ה"חברתיות" המופיעות  בעיתון ובמוסף לבין הכתבות  בדה מרקר  שמיועדות בעיקר לבעלי הון מביני דבר

 אז מה אני עושה עם דה מרקר? מדפדפת. כי בדה מרקר מתחבאות גם כתבות בעלי ערך חברתי. אלא שמחביאים אותם שם- בין עשרות המונחים הכלכליים שאת חלקן אני לא מכירה.

אז מה בסוף? בסוף אני חוזרת לעמודי הדעות בדפים הגדולים שקשה להחזיק אותם וקוראת איזה אחד או שניים….

ומה חסר לי? חסר לי כתבות שטח. אפילו מעט. הנה- השבוע במסגרת "זכרון בסלון" הרציתי בפני חבורה נהדרת של צעירים במכינה קדם צבאית בשם "בארי". אז מתברר שיש עשרות מכינות כאלו עם חברה נהדרים שכאלו ולא ידעתי על ך כלום . אז וגם להם מגיע כתבה. לא???