כאשר  העבר מאותת – ניתוח על פי גישת הלוגותרפיה

 

חנה רודיטי

לא פעם סיפרתי על אהבתי לקולנוע. מכל המדיומים המוכרים של אמנות, מוזיקה, וספרות זהו המדיום המדבר אלי ביותר. סרטים עזרו לי בעיתות מצוקה, סרטים החזירו לי חדוות חיים וסרטים גרמו לי רגעים של התרגשות והתעלות.

"איש ושמו אובה" היה אחד מהם.

החוייה שעברתי גרמה לי לחשוב על הסרט במושגי הלוגותרפיה. ופוסט זה מכוון לכך – לדון בסרט במושגי הלוגותרפיה.

תחילה הביא סיכום קצר  של הסרט. לאחר מכן אדון  בסרט לאור תפיסת הלוגותרפיה את אירועי העבר של האדם, נתייחס בקצרה אל גיל הזיקנה, אל משמעות הסבל ואל הדרכים למציאת משמעות.

סיפור הסרט (על פי אליס סנקביץ'):  זקן נרגן ורשע מתנהג כמו השריף של השכונה. הוא התאלמן לא מזמן ולמעשה הוא מאס בחייו. כולם מעצבנים אותו, הכול מרגיז אותו והוא מודיע לאשתו שאותה הוא מבקר יום יום, שהוא אוטוטו מגיע אליה. הוא מנסה להתאבד אבל כל פעם משהו אחר מחבל בפעולותיו. פעם זה השכנים, פעם זה החבל שנקרע ופעם מציצים לו מהחלון. חייו משתנים כששכנים חדשים מגיעים לגור מולו. המולת ילדים, המולת מובילים והשקט מופר בכל שעות היום. הוא מוצא את עצמו מעורב בחייהם בניגוד לרצונו ומתגייס לעזרתם בחוסר חשק אבל גם מחוסר ברירה.. בסופו של יום הוא מוצא שמחת חיים שאבדה לו ומטרה וטעם לחייו.

אובה הוא אדם שסבל הרבה תלאות בחייו. הוא סבל אובדנים משמעותיים גם בילדות וגם בגיל מבוגר יותר, גורמים מימסדיים התנכלו לו ולבסוף הוא גם פוטר מעבודתו.

אז איך מצטייר אובה בתחילת הסרט?

קודם כל אובה הוא אדם רגזן וכעסן שאינו בו אין אותה תכונה של רוגע נפשי שהיא אחת מהמטרות של גיל הזיקנה (גוטמן 2007) שנית אובה הוא אדם מיואש. איך מתרחש הייאוש על פי פראנקל? – פראנקל קרא "ריק קיומי" להרגשת הספק לגבי משמעות החיים וחוסר העניין בהם. הרגשת הריקנות היא למעשה היעדר בטחון שהאדם ימצא בטחון בחייו.כאשר הרגשה זו נשארת ללא מענה,  היא עלולה להסתיים  בייאוש.

ממה נובע הייאוש על פי פראנקל? אחד ממקורותיו הייאוש הוא באבל או בתחושת אובדן. כאשר הוא מתמשך יש כאן העדפת ערך אחד על פני האחרים. ואמנם אנחנו רואים באובה אדם שסבל אובדנים רבים במשך חייו אובן החיים של אנשים הקרובים אליו ואובדן מקום עבודתו בגילו המתקדם.  על פי פראנקל  ראיית העולם על פי היא אובה היא צרה וממוקדת. אובה מתמקד באבלו על מות אשתו ובכעסו על העולם ואינו מוכן לראות באפשרויות אחרות שסובבות אותו.

נפנה את מבטנו לעברו של אובה. כיצד נתייחס לעבר זה?

גישות פסיכודינמיות לא יתקשו להסביר את כעסו של אובה על העולם כולו ואת התנהגותו האנטי- חברתית על פי אירועי חייו. אפילו את "שגעונו" למילוי הוראות ניתן להסביר על פי מנגנון של "תצורת תגובה" לפיו הוא מתנהג בדיוק כמו הבירוקרטים ששנואים עליו. אבל הלוגותרפיה תתיחס לנושא אחרת.

" בלוגותרפיה של פראנקל העבר חשוב רק כמקור שממנו ניתן לדלות אותם דברים  אשר נתנו לאדן תחושה של משמעות לפני כן, וניתן להשתמש בם גם כיום להשגת חיזוק נפשי  ורוחני בפתרון ביות בהווה ובהעמדת יעדים להשגה בעתיד. בגיל המבוגר כדאי להתייחס לאספקטים החיוביים של העבר במקום להתאבל על  המחדלים והכשלונות ולהתחזק בידיעה שהחיים טומנים בחובם שפע הזדמנויות להגשמת מטרות גם בשלבים הבוגרים שלהם" (גוטמן)

במקום להתייחס לכל האירועים ה"רעים" שקרו לאובה ננסה  להתייחס לגורמים חיוביים שניתן ללמוד מהם.

• אובה עבר הרבה בחייו אבל אחרי כל משבר הוא מצליח לקום ולהמשיך בחייו. אחרי כל משבר אובה לא ניכנע לגורלו, הוא גילה את כוח ההתרסה שפראנקל מדבר עליו והמשיך בחייו. כך קרה אחרי שהמשיך בחייו אחר מות אביו, כאשר מצא בת זוג, כאשר עזר לה להשתקם אחרי תאונה שעברה.

אחרי כל משבר הוא מוצא את אותו "מתח רוחני" שמאפשר לו להמשיך קדימה.

 

• גוטמן כותב " הזדקנות מוצלחת בימינו היא אמנות מיוחדת בפני עצמה, אמנות שכל אדם צריך ללמוד את יסודותיה. אמנות זו מבוססת על הנכונות של האדם המזדקן לפתח את כשרונותיו וכישוריו המולדים והחבויים בתוכו, את כל מה שקיבל במתנה מהחיים כ"צידה לדרך" כדי שיוכל לזכות במשמעות של החיים"

אנחנו רואים בסרט שאובה מכיר בכשרונו הטכני והוא מנצל אותו לעשייה ונתינה. הוא לומד לקראת תואר בהנדסה , משפץ את ביתו ובונה רמפה בבית הספר על מנת שרעייתו תוכל לעבוד.

 

• אובה חווה רגשות של אהבה. אמנם הוא באבל ולא מסוגל כרגע לחוש שום רגש חיובי. אבל הרגשות החיוביים קיימים אצלו אם כי כרגע הוא לא מסוגל להביע אותם. "אהבה מחייבת פחות עיסוק בעצמנו פחות אנוכיות ופחות התעמקות במצבנו."  היכולת לאהוב את האחר  תעזור לאובה בהמשך.

מה קורה בהמשך חייו של אובה?

במאי הסרט מתרכז בגישה טרגי-קומית במספר מקרים בהם אובה מנסה לקחת את חייו. כאן הוא דווקא "מנצל" את החוש הטכני שלו על מנת לנסות ולהתאבד. הבמאי מראה לנו שדווקא בעת נסיון ההתאבדות מתרחשים דברים בחוץ . אנחנו רואים את אובה שמנסה להתאבד אבל יחד עם זאת מתבונן אל ההתרחשויות מבעד לחלון ביתו. אפילו שהוא מנסה להאפיל על "החוץ" הרי אותו חוץ משמיע קולות שאובה מגיב אליהם. במונחיו של פראנקל נוכל לומר שהעולם שבחוץ קורא לאובה. קריאה זו בעצם מונעת ממנו מלהתאבד.

בהמשך שכנתו של אובה מצליחה ליצור איתו  קשר ראשוני ולאט לאט הוא לומד שעצם הנתינה שלו לאחרים הופכת את חייו למשמעותיים יותר. במושגיו של הפסיכולוג קראטצ'ויל נאמר שפירמידת הערכים של אובה משתנה. לעומת מבנה "פירמידה" שבו שולטים רק ערכים מעטים הערכים של אובה הופכים להיות בעלי מבנה של "ערכים מקבילים". מגישה לחיים שרואה רק את עצמו כ"מתאבל" ומישהו שהחיים התנכלו לו הוא מסוגל לראות את היד המושטת אליו מהשכנים ואנשים אחרים בקהילה. הוא זונח את ה"שגעון" שלו של הקפדת  הוראות יתר הנוגעות  לשכונת מגוריו, מרגיש פחות כעס על כך שלא נבחר כאחראי על השכונה. מקיום של יחסים בין- אישיים עם שכנתו הוא מרחיב את יחסיו לקהילה לה הוא תורם מכשרונו הטכני. כבר פראנקל עמד על חשיבות הנתינה לאחרים כערך מרפא, נושא שמאד הורחב ב"פסיכולוגיה החיובית".

בעקבות השינוי הראשוני שעובר  אובה הוא גם מסוגל לחוש רגשות חיוביים כלפי הסובבים אותו ולחיות חיי קהילה משמעותיים .

*גוטמן, דוד, האם איחרתי את הרכבת. מודן, 2007.